חפש בבלוג זה

יום חמישי, 11 בינואר 2024

Flowerbomb

מהנעשה בפרסומות הממומנות שלי:

 
 כשהתותחים רועמים המוזות שותקות וכולן לובשות בומבר פרחוני (עם שוליים שחורים).

 

יום שני, 6 בנובמבר 2023

מלכת האמבטיה

הערת העורכת שהיא אני: זה פוסט מלפני 4 שנים שמעולם לא ראה אור וישב זמן רב במגירת הטיוטות. לא יודעת למה לא פרסמתי במקור, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. אני בהחלט עומדת מאחורי הדברים גם היום, אולי רק קצת פחות שמחה לאיד. בכל מקרה, מדור ה-top shelf הוא הסחת דעת נהדרת גם בזמן מגפות עולמיות וגם במהלך מלחמות איומות.

 
 במסגרת חיפושי אחרי עיסוקים לשעות הפנאי התחפרתי עוד יותר במשהו שכבר מזמן נהניתי לעשות אותו - בינג' במדור the top shelf של הבלוג into the gloss.

הסבר קצר (ולא מאוד ממצה, כי אני לא מומחית גדולה) עבור מי שלא מכירה. מי שכן מכירה יכולה לדלג לפסקה הבאה: into the gloss (להלן - ITG) הוא בלוג ביוטי שפתחה בסוף העשור הקודם אמילי וייס, כיום יזמית-על, הבעלים של מותג האיפור והטיפוח המילניאלי עד זרא Glossier, אבל אז רק עיתונאית אופנה פרילאנס. the top shelf הוא אחד המדורים המצליחים בבלוג, בזכות קונספט מציצני ומספק - ביקור בחדרי האמבטיה של אושיות אופנה, יופי ולייפסטייל (ומפעם לפעם גם אושיות מתחומים אחרים) והיכרות מעמיקה עם ארסנל המוצרים שהן משתמשות בו.

באופן אישי נחשפתי ל-ITG בשלב מאוד מאוחר. הכרתי את האתר דרך הבלוגרול של כותבות מתוחכמות ממני (אם אני זוכרת נכון, שלי גרוס הפנתה אליו באחד הגלגולים הישנים של הבלוג שלה) אבל אף פעם לא היה לי דחף להיכנס אליו כי קריאה באנגלית נוטה לבאס אותי. רק לפני כשנה, בעקבות המלצה על פודקאסט בבלוג של לובה, שמעתי ראיון עם רייצ'ל וייס שהייתה חמודה ומצחיקה באופן מפתיע. היא סיפרה שם בין היתר על ה-top shelf ועל הפרק האהוב עליה במדור - ראיון עם השחקנית הצרפתיה ההורסת ביופיה ליה סיידו.
 
ליה סיידו
בחלומי אני מתלבשת ככה לעבודה

מה ששבה אותי לא היה האזכור של סיידו עצמה, אלא הסיפור הנהדר הבא: אמילי סיפרה שליה הציגה את עצמה בתחילת הראיון כצרפתיה טיפוסית שלא עושה עניין מביוטי ומשתמשת בקוסמטיקה בצורה אגבית, אבל לכשנפתחה דלת חדר האמבטיה, התגלה אוסף מאוד לא נונשלנטי, שלא לומר בולמוסי, של גזיליון מוצרים. אין דבר שיותר מספק אותי מאשר גילוי האמת המיוזעת שמאחורי כל מיני איט גירלז נונשלנטיות ולכן מיהרתי להיכנס לבלוג ולקרוא את הראיון המדובר. כמובטח, הוא נהדר. התמונות מספקות מאוד ואני נמנעת מלהעלות אותן לכאן משיקולי זכויות יוצרים. אם יש לכן כוח, פשוט תכנסו. אם בא לכן אמל"ק, הפסקה הראשונה נפתחת בציטוט המצטנע הבא:

“I am French—I’m from Paris, I grew up in Paris. It’s true that French are not very sophisticated in the sense that they don’t dress up for dinners. They are not like Americans where they are always perfect—the girls are not very sporty; they don’t take care of themselves as much as Americans, who always have very white teeth, and are so fit. The French are a little more chic, very classic... “

ליה ממשיכה לננשלנט את עצמה ואת קוראיה לדעת במשך עוד כמה פסקאות, אבל אז, כמו תפנית בסיפור של או. הנרי, מגיעה ההערה הבאה:

*Ed note: at this point we walk into Léa’s bathroom. It is overflowing with products. We break into laughter because she’s been saying, ‘Oh, I’m casual with beauty, etc etc’

כמובן שלכל העניין מצורפות תמונות של שידת הטואלט המתפקעת של סיידו, שהן הדובדבן שעל הבריוש מבחינתי. אם אי פעם הרגשתן רע עם עצמכן מול מישהי הורסת ונטולת איפור, או התמלאתן רגשי נחיתות מדובללים מול סטורי של טוענת ליום פרצוף רע בעוד אתן חושבות לעצמכן שאתן נראות ככה אחרי קונטורינג, היילייטינג ופן, אתן חייבות את זה עבור בריאותכן הנפשית. 

אחרי ההתאהבות הזאת צללתי לנבכי המדור וקראתי אייטמי עבר במשך שבת שלמה. ITG לא מציע ארכיון מאוד מסודר ומקוטלג, לכן החיפוש אחר top shelfs מספקים משול לדליית פנינים. מתיש, מלא סרק שמצריך סינון (=מרואיינים משמימים שבעיקר רוצים לקדם את העסקים האזוטריים שלהם), אבל לפעמים נופלים על משהו ששווה זהב.


יום שלישי, 31 באוקטובר 2023

פינות פתוחות

לפני כמה חודשים עמדתי להתחיל תפקיד חדש בעבודה. לכבוד השלב ההתפתחותי החלטתי לחגוג שלב התפתחותי נוסף לקראת האישה שאני רוצה להיות, שזו אישה שעונדת תכשיטים באופן קבוע. 

כדי שאוכל לענוד תכשיטים בקביעות הם צריכים להיות באמת קבועים. כלומר, לא לרדת ממני גם במקלחת. לכן החיפוש התמקד בעגילים קטנים (שלא יסתבכו בשיער בזמן החפיפה) מזהב אמיתי (שלא ישחירו, יתקלפו, או גרוע מכך יעשו לי אינפקציה). 

היות שלפני כמה חודשים עוד לא הייתי בתפקידי החדש, היה לי זמן להגיע לחנות תכשיטים במרכז תל אביב ולהתלבט שם בין המון זוגות קטנים זהובים ואמיתיים. שני המועמדים הסופיים היו זוג עגילי לבבות (שזו הייתה נטיית הלב והעין הראשונית שלי) וזוג עגילי V. ידעתי שהבת שלי ממש תתלהב מעגילי הלבבות, אבל חששתי שיש בהם משהו בנאלי. שהם בעצם הטעם שלי משנת 2007. 

 ❤❤❤

הצורפת הייתה בעד עגילי ה-V והסבירה שיש בהם משהו אדג'י. אני תמיד רוצה להיות אדג'ית ולכן קניתי אותם. ואז גיליתי שהם אמנם לא מפריעים לי במקלחת, אבל מאוד מאוד מפריעים לי בשינה. המקלון האחורי שלהם, זה שנכנס לסוגר, שרט אותי באחוריי התנוך. אחרי כמה לילות של שינה גרועה במיוחד הם נכנסו לקופסה ולא יצאו משם. הבת שלי בכלל לא ראתה אותם. העבודה החדשה כבר הייתה בעיצומה ולא אפשרה לי להגיח לחנות ולקצר את המקלונים הסוררים. אפילו לא היה לי יותר מדי זמן להצטער או להלקות את עצמי על הבזבזנות ועל החריגה מאידיאל האישה שאני רוצה להיות.

 איכשהו דווקא לפני שבוע, בעיצומה של המלחמה וכשאני עובדת נדרשת מאוד, הצלחתי להגיע לחנות. נכנסתי לשם כל כך שחוקה שאפילו לא הרגשתי אשמה על הנהנתנות. העגילים קוצרו ומאז הם באמת לא נפרדים מאוזניי. אני האישה שאני רוצה להיות.  

בלי שאמרתי מילה הבת שלי באמת שמה לב. "אמא, למה יש לך בעגילים כאלה פינות פתוחות?". 


 

יום ראשון, 16 ביוני 2019

פוסט נישתי מאוד

אני קוראת עכשיו בפעם השניה או השלישית את 'טוהר' של ג'ונתן פראנזן. לא יודעת אם זה ספר ש'ראוי' לקריאה חוזרת, אבל הוא מהנה מאוד ולכן זכה לכך. אני גם לא יודעת למה אני מרגישה צורך להתנצל ומי זו היישות שאני דופקת מולה חשבון קטנוני על יומן הקריאה שלי. לא משנה.

תוך כדי קריאה נזכרתי שלפני כמה שנים דובר על עיבוד הספר לסדרה, עם דניאל קרייג בתפקיד אנדראס וולף. אני זוכרת שדי התלהבתי מזה בהתחלה. יש לי חיבה מסוימת לדניאל קרייג על התפקיד המושמץ שלו ב'נערה עם קעקוע דרקון'. הוא היה עצי באופן נוגע ללב :) אח"כ חשבתי שבעצם הליהוק לא ממש יושב ואני לא יודעת להסביר למה. מאז הסדרה נגנזה וג'ונתן פראנזן אפילו הפך קצת (ואולי מאז ומעולם היה?) לפרסונה נון גראטה בעולם התרבות.

היום פתאום נפל לי האסימון. דניאל קרייג חסר את הכריזמה הנכונה. אמנם יש לו ברזומה תפקידים של אנשים רעים, אבל הם רעים מהסוג החד ממדי. אנדראס וולף הוא בול, אבל בול, מייקל פאסבנדר. הלוואי שג'ונתן פראנזן קורא את הבלוג. יש לי את כרטיס הזהב שיושיע את הסדרה מהמגירה האחורית שבה הוטמנה. קח את פאסבנדר ותתבייש שלא חשבת על זה בעצמך. הוא כל מה שוולף. כריזמטי, מאיים, מתוסבך, גרמני-בריטי וזאבי. אפילו הייתה לו תקופת בלונד, שמאפשרת לראות איך יושב עליו התפקיד שייעדתי לו.

זו קצת תמונת המלט, מה שבעצם הופך אותו למתאים עוד יותר

אנדראס ופיפ, הצעת הגשה


יום שלישי, 13 בנובמבר 2018

טאלק וסוכר

יצא לי לקרוא בעבר המון ראיונות עם מובילות דעת קהל וקובעות טעם בתחום האופנה, שהתוודו על חיבתן לנעליים שטוחות ולבשמים גבריים. הצהרה שכיחה כל כך עד שניתן לראות אותה כמקבילה הבוגרת של וידוי הדוגמניות השחוק "הייתי טומבוי". כמובן שכאשר קראתי וידויים כאלו הם היוו עבורי כר פורה לשיפוטיות עצמית - איך אף פעם לא הייתי טומבוי? (למעט אולי השנה וחצי הראשונות לחיי, אז אמא שלי הקפידה להלביש אותי בבגדים נייטרליים מגדרית, מה גם שהייתי גבוהה יחסית ואלימה באופן בלתי יחסי, כך שהטלתי אימה על פעוטות אחרים בגינה הציבורית). וכנגזרת של זה, איך אף פעם לא מצאתי את עצמי מתחברת לנעליים שטוחות או לבשמים גבריים? האם זה אומר שאין בי שמץ של זוהר דוגמני, שום פוטנציאל אופנתי?

מאז ומעולם שאפתי לעקבים הכי גבוהים שאני מסוגלת לצעוד עליהם וכיליתי את שעות הפארם שלי בחיפוש אחר הבושם הנשי-פודרתי-מאסקי המושלם. בכל ההתנסויות שלי עם נעליים שטוחות ובשמים גבריים, הרגשתי גוצה וחמצמצה (בהתאמה). כנראה אני כל מה שקובעות הטעם ומובילות הדעת בזות לו.

לאחרונה חלו מספר שינויים בגזרה הזאת אצלי. יכול להיות שמדובר בהתנסות שלא תאריך ימים ותגרום לי בסופו של דבר לתחושה הגוצה והחמצמצה המוכרת, אבל בינתיים אני נותנת לזה צ'אנס. זה התחיל עם מוקסינים שטוחים שאיתרתי באיזושהי מכירה ומאז אני sporting them, כמו שאומרות ב-man repeller. זה המשיך עם זה שמצאתי את הבושם הגברי המושלם. Prada Amber Pour Homme כאילו נוצר בשבילי. אפשר לומר שהוא בושם נשי במסווה. יש לו בקבוק אנדרוגני ושם מסקוליני, אבל בפנים מסתתר ניחוח איריסי-פודרתי מאובק, גרסה מעט יותר עוצמתית של ה-infusion d'iris האהוב עליי.

מחשבה מעכשיו: האם הרתיעה הפאשניסטית מבשמים נשיים היא בעצם מיזוגניה במסווה? למה זה נעלה כל כך להריח כמו גבר, שלא לומר - למה זה כל כך לא מתוחכם אופנתית, לשאוף להריח כמו טאלק וסוכר?

יום שני, 12 בנובמבר 2018

משהו מהשרוול

כבר כמה ימים שאני רוצה לכתוב פוסט עצוב-מתוק מלא ב-saudade, מוזיקה ברזילאית ומוקקה של סרטנים רכים, אבל היה לי יום חוץביתי קדחתני, עם נסיעות, בגדים מכופתרים, נעלי עקב ואוכל מקופסאות לוק-לוק. אני לא במצב הרוח המתאים. צריך להיות קצת במוד של עקרת בית כדי לכתוב על דונה פלור. אז במקום, משהו מהשרוול.

יש לי פינה חמה מאוד בלב לטורים אישיים. תיעדתי את זה בבלוג, כשהתוודיתי על אהבתי לטורי ביקורת הקפה של תיגל נשיא, כשציטטתי משהו מהטור שהיה לאביעד קיסוס במוסף הארץ וכמובן כשהתדיינתי עם עצמי שוב ושוב בשאלה דנה ספקטור: בעד ונגד. בעבר נהגתי לעקוב מדי שבוע, בזמן אמת, אחרי טורים שאהבתי במיוחד. בשנים האחרונות אני מוצאת שהרבה יותר מספק אותי לצלול דווקא אל טורים ותיקים, מלפני עשור ויותר, ולקרוא אותם בבינג'. אחד הבינג'ים המהנים שלי היה על הטור המשותף של מירי חנוך ואייל שני, שטביעת הרגל האינטרנטית שלו נמצאת גם בארכיון וואלה וגם בנבכי מדור גלריה של הארץ

כשאני מנסה להסביר לעצמי את פשר התחביב הזה, עולות לי בראש כמה סיבות. נראה לי שבינג' על טור אישי מספק משהו דומה לחוויה של בינג' על בלוג איכותי, אבל עם טוויסט קטן. כלומר, בבלוג הבינג' הוא חלק כמעט אינהרנטי מהחוויה. יש איזושהי תחושה שהכותב מצפה שהקוראים יקראו גם את יתר הפוסטים ויכירו את עולמו הפנימי והאידיוסינקרטי. בבינג' על טור אני יוצרת בעצמי את החוט המקשר בין פרסום אחד לאחר, כשהכותב לא בהכרח שיווה בנפשו שיהיו לו קוראים מתמידים ומסורים כמוני. אני חושבת שאני נהנית במיוחד מבינג' על טורים של פעם, בגלל נוסטלגיה (שלא לומר saudade) לא מאוד מתוחכמת לתחילת שנות האלפיים, בפרט לאינטרנט הישראלי מאותה התקופה. ואולי בכלל לתקופה שבה (לתחושתי, שהיא בטח כוזבת וצבועה בוורוד מתגעגע) יצרו כאן תוכן כתוב קליל אך איכותי. 

הערב, בקריאת ביקורות ספרים בבלוג שגיליתי לאחרונה (ובלאחרונה אני מתכוונת: היום באוטובוס הביתה), נתקלתי באזכור של ג'וליה פרמנטו. המשכתי לגגל עליה כי היא דמות מעניינת-אך-מעצבנת ורציתי לקרוא קצת יותר על הספרים המדוברים והשערורייתיים (באמת? בסרקזם? אני עייפה מכדי לחשוב על זה) שלה. הגעתי לאזכור על כך שהיא כתבה פעם טור אופנה ב-ynet. זה נראה כמו פריט מידע לא מעניין בעליל, אבל כמובן שהרגשתי בתוכי את הפינג! המוכר של ציפיה לבינג' אינטרנטי מהנה. גוגל קצר הוביל אותי אל הטור והזכיר לי שעצמי של פעם אפילו נהגה לעקוב אחריו די בקביעות. אני חושבת שאני הולכת לצלול אליו לפני השינה תוך סחף נוסטלגי אל עצמי של העשור שעבר. 

עוד נוסטלגיה לא מתחכמת אך מספקת באווירת העשור שעבר

עריכה מאוחרת: הטור של ג'וליה התגלה ככיף טהור, קפסולת זמן טעימה במיוחד. נהניתי מכל רגע.

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

אני במין בלוז לא מוסבר ולכן נזכרת בעצמי של פעם

היה פעם קטע כזה של ביקורות בתי קפה. לא דיווחים ענייניים על מקומות חדשים שנפתחו, אלא ביקורות ארוכות שנכתבו בטון אישי, שלא לומר ניו ג'ורנליסטי. אולי זה משהו שעוד קיים ופשוט מתרחש באפיקים מקבילים אליי. אני כבר לא נתקלת בזה. אני לא זוכרת איך הגעתי למדורים האלו לראשונה, מתישהו בעשור הקודם, אבל התחלתי לקרוא אותם באינטנסיביות בתקופה שבה עברתי לתל אביב. המעבר כלל תקופה של חוסר יכולת לתחזק משק בית של אישה אחת, מה שהוביל לאכילה תכופה בבתי קפה. במשך כמה חודשים, אולי אפילו שנים, זה הלהיב אותי מאוד. הייתה לי ממש תשוקה לבתי קפה. כיום אני קצת לא יכולה להבין את זה, אני משתדלת לאכול בחוץ רק דברים שאני לא יכולה להכין בבית. אם אני כבר יושבת בבית קפה זה בפגישה עם חברה וההיילייט הוא אף פעם לא האוכל. אבל אז כל מה שהשתוקקתי אליו היה לשקוע בקערת ענק של סלט שהכין לי מישהו אחר (ולצדה תוספת לחם, שתמיד קיוויתי שאצליח לא לאכול ותמיד אכלתי עד הסוף).

אני זוכרת את עצמי אוכלת סלט עם גבינה צפתית ורוטב טחינה-יוגורט בלנדוור ומרגישה שקיבלתי את העולם על צלחת. טורפת בייגל סלמון בבית קפה זערורי בבזל ומרגישה התעלות נפש. הולכת לשירותים בקפה מיכל ז"ל (כל כך רציתי פעם שתהיה לי את היכולת לכתוב ז"ל על מקום כלשהו בתל אביב. להכיר אותו במשך יותר מגלגול אחד. ההון החברתי האולטימטיבי) וחושבת לעצמי שאני מוכנה לעבור לגור שם.

מדורי הביקורת על בתי קפה עוררו אצלי את התחושה שכולם נמצאים ממש באותו הלך רוח שלי. כולם עברו הרגע לתל אביב ורוצים שמישהו יאכיל אותם, חווים כמיהה לסנדביץ' רוסטביף תוצרת מטבח שאינו שלהם ושטופים במוטיבציית-שיא לדרג את סלטי הטונה הטובים בעיר. היו אז כמה מדורים, אבל הכי זכורים לי אלו של תיגל נשיא ב"עכבר העיר". בתוך הטורים היא הכניסה עדכונים על חייה האישיים, עם אינספור רמיזות וכינויים. הרגשתי שהיא רעבה תמידית, כמוני. בדיעבד, אולי זה היה לא יותר מאפקט באדר-מיינהוף - עברתי לעיר הגדולה, נחשפתי לכל המזון המוכן שיש לה להציע ונדמה היה לי שכל העולם מסתחרר מהשפע הזה ביחד איתי. 


עשיתי קצת עבודת-גוגל תוך כדי כתיבת הפוסט ונתקלתי בדיונים לוהטים ונרגשים על בתי קפה מסוף העשור שעבר (1, 2, 3, 4). ויכוחים על מהו קפה תל אביבי אמיתי וחשש נורא מפני השתלטות תאגידית. הדיונים האלו גורמים לי לחשוב שלא רק אני הייתי אז מאוד עסוקה באכילה בחוץ. ניסיתי לחשוב מה פשר העניין, הפרשנות האישית שלי היא שהעיסוק האינטנסיבי בבתי קפה מסמן תקופה מעברית בחייה של תל אביב (ולא רק בחיי שלי עצמי). אולי לפני עשר שנים, בלב התקופה החולדאית ובתחילת מהפך המגדלים, העיר הרגישה שהיא משנה צורה וניסתה להיאחז בתרבות בתי הקפה שלה כדי להגדיר את מי שהיא רוצה להיות. אני חושבת שתחזית האימה של רוב המספידים הייתה השתלטותן של הרשתות ומותם של בתי הקפה הקטנים, איום שלא ממש התממש. תל אביב לא עברה מטאמורפוזה פרברית-רשתית. במקום, היא עברה ג'נטריפיקציה על גבי ג'נטריפיקציה. הכל הפך לפיין, מתוקתק ובוטיקי. כלומר, אני חושבת שמה שקרה, הוא שבתל אביב של היום אין מקום לבתי קפה שהם סתם. וסתם יכול להיות לפעמים דווקא משהו טוב. אולי על זה אפשר להתאבל. 

שיר שהשמיעו באלף בתי קפה שישבתי בהם פעם (למרות שהוא בכלל יצא עשר שנים לפני כן). קיטש צפוי אך מנחם ברמות של סנדביץ' ירקות קלויים.


יום חמישי, 11 באוקטובר 2018

נערת גיבסון

כבר כמה חודשים שאני מנסה לקרוא איזה ספר רציני על טיפול נפשי ובודהיזם. בינתיים קראתי בזמן הזה את בלונדיניות ברגדורף (בפעם ה-20), קטעים נבחרים מסולאריס (זו בטח תהיה הפעם ה-5) ואת האוטוביוגרפיה של לינה דנהאם (במשך זמן רב תהיתי אם נכון לכתוב את שמה "לנה" או "לינה". נטיתי ל"לנה", כי "לינה" הרגיש לי כמו ניסיון מאומץ יתר על המידה לדבר באמריקאית. כמו להגיד "עושה שכל", או לכתוב מיילים של העבודה באנגלית. בסוף נתתי לספר להכריע. על כריכתו כתוב בלי י', בתוכו כתוב עם י'. בחרתי בגרסת גוף הספר במחשבה שהיא יותר מייצגת את עולמה הפנימי של הכותבת. סוף הסיפור: לינה).

קניתי את לינה ממש בימים האחרונים, שזה די הרבה זמן אחרי שהיא יצאה לאור. כשהספר רק יצא שקלתי לקנות אותו כי הוא היה כל כך מדובר ובעיקר כי הכתיבה שלה נראתה לי כמו משהו בעל פוטנציאל צ'יק ליט* מצוין. צ'יק ליט אוטוביוגרפי, אם יש בכלל ז'אנר כזה (מחשבה שעלתה לי תוך כדי כתיבה: נראה לי שאני מהז'אנר הזה). למרות זאת, לא קניתי. התפדחתי מהחיבה שלי לצ'יק ליטס, גם קצת חששתי שאולי בכלל לא מדובר בצ'יק ליט ואז ארכוש אותו ואגלה שאני סתם זקנה ושמרנית שלא מבינה כלום. חוץ מזה, האובר-חשיפה של לינה דנהאם באותה תקופה הרתיעה אותי. הספר היה כל כך מדובר, שרכישתו נראתה לי כמו קניית בגד סופר טרנדי כשערך המניה שלו נמצא בשיא. התנהגות אימפולסיבית שתגרום למוכרת (או גרוע מכך - לבן הזוג שלי) לעקם עליי את האף ולחשוב שאני אחת מאלף. מעבר לכל זה, הסיבה העיקרית לחוסר הרכישה הייתה האישיוז שהיו לי אז עם "גירלז". ניסיתי כמה פרקים ולא הצלחתי להתחבר. זה אפילו דיכא אותי. הרגשתי שזו סדרה של בחורות מגניבות ממני, שאקט רכישת הספר יאשש את היותי בחורה מושפעת שרוצה לדבר בשפה של המגניבות.

הרכישה הנוכחית הייתה כל כך חפוזה עד שלא הספקתי להפעיל את ארסנל השיפוטיות הרעיל הזה. הגעתי בכלל לקנות ספר אחר והייתי מאוד לחוצה בזמן. המוכרת הפצירה בי לקחת עוד אחד, כדי שאהנה ממבצע 2 ב-100. הסתכלתי על מדף הספרים שבמבצע והיה לי חושך בעיניים. שום דבר שם לא עשה לי חשק וכעסתי על המוכרת שמכריחה אותי להנות. לקחתי איזה ספר של דון דלילו, רק כי קראתי פעם שג'ונתן פרנזן אמר שהוא אביו הרוחני או משהו (מה שיכול להיות דבר טוב מאוד או רע מאוד), אבל הרגשתי בגוף תחושה מבשרת רעות. דפדוף קצר אישר את זה - זה לא היה יום לדון דלילו. ואז שמתי לב שמדף המבצע הוא ארון בעל 4 פאות. בפאה הבאה מצאתי את לינה דנהאם. עצמי שאינה ממהרת הייתה כמובן שופטת את עצמה, מחזירה את הספר למדף וממשיכה לחפש אחר יצירות כבדות ראש שהולמות יותר את המילים הקשות שהיא אומרת לעצמה, אבל עצמי הממהרת נאלצה להיכנע לפרגון עצמי. לקחתי את לינה ואת הספר הנוסף והמשכתי לדרכי. התחלתי לקרוא את לינה בתחנת האוטובוס ולדעתי עד הערב כבר הגעתי למחצית. אחרי יומיים וחצי כמעט וסיימתי לגמרי.

באורח פלא, שלא לומר צדק קוסמי, הספר של לינה נפתח בסיטואציה מעברה שבה היא נתקלה בצ'יק ליט שלא תאם את האימג' שהרגישה בנוח להציג בפני העולם. כמובן שהיא רכשה אותו כגילטי פלז'ר וגם הפיקה ממנו תובנות שאין בהן שמץ של גילט.

*אני משתמשת פה במונח צ'יק ליט שוב ושוב אף שהוא גורם לי לנוע באי נוחות בכסא. גם ככה הפוסט הזה גדוש ואין לי ראש לניסוחים (אני קצת לא מכירה את עצמי ככזאת. אני חווה ממש תחושת חוסר שליטה במילים בעת כתיבת הפוסט הזה, וזו חוויה שאני לא רגילה אליה), אבל העניין עם צ'יק ליט הוא משהו אחר. אני יודעת שבעצם השימוש בהגדרה הזאת, אני מנכסת מינוחים שאני לא אוהבת, כאלו שאולי אני לא רוצה לראות יותר בעולם. יש פה משהו חמקמק שאני לא מצליחה להגדיר בצורה טובה. גם צ'יק ליט זו לא ההגדרה הנכונה, אבל עוד לא מצאתי אחרת.

משהו אחר מתוך הספר שמאוד נשאר איתי: לינה מתארת את אחת הדמויות שעברו בחייה במילים הבאות: "היא הייתה יפהפיה כמו נערת גיבסון, פנים עגולות וחיוורות, עפעפיים כבדים ושפתיים אדומות". בשוליים הוסיפה המתרגמת שנערת גיבסון הייתה מודל יופי נשי שנטבע בסוף המאה ה-19 ע"י המאייר צ'ארלס גיבסון. הסתקרנתי, גיגלתי ומצאתי ערך ויקיפדיה די שופע, ועוד בעברית. אני מרשה לעצמי להתעלם לרגע מהמשמעויות החברתיות, הפוליטיות והפמיניסטיות שבהכרח נגזרות מההגדרה המצמצמת של מודל יופי. בא לי להיות נערת גיבסון. אני מרגישה שאני כבר בחצי הדרך לשם. יש לי פנים חיוורות, עפעפיים כבדים ותסרוקת מנופחת עד מאוד, עד כה לא נתקלתי בשום מודל יופי שמהלל אותם.


יום ראשון, 23 בספטמבר 2018

חלום מהלילה

ובחלומי הייתי בהריון. לא ניסיתי להיכנס להריון, דווקא ניסיתי שלא להיכנס להריון, אבל איכשהו זה כן קרה. הרופא הודיע לנו וזה היה משמח ומפתיע. החלטנו ללכת על זה. נהניתי מזה שיש לי סוד בתוך הבטן, נהניתי להרגיש אותה קשה ותפוחה, היה עונג רב בלהסתיר את זה לפעמים ולגלות את זה ליחידי סגולה. ללבוש בגדים קצת אחרים. לגעת בבטן, לתת לבן הזוג לגעת בה. חוויה חדשה לגמרי של אני. 

בחלום כל מה שכמהתי אליו היה להמשיך להיות בהריון, בכלל לא רציתי תינוק. רק להיות עוד ועוד במצב סטטי שכולל את הבטן העגולה והגאה הזאת, כמו בקליפ של פלאוורס אין דה ווינדו. ואז, בחלום, הרגשתי כאבים בבטן התחתונה. כמו כאבי מחזור. חשבתי לעצמי: "אז ככה זה קורה? זה באמת כל כך שברירי?". תוך מספר דקות של זמן חלום היה לי ברור שעברתי הפלה טבעית. התעצבתי, אבל לא על מותו של התינוק, אלא על אובדן ההריון. היה לי כל כך נעים להיות בתוך המצב הזה. התעוררתי בתחושה מעורבת של עצב והקלה. 

היו לחלום הזה גם כמה עלילות משנה, על ג'נטריפיקציה ברחוב החשמונאים (משהו בהשראת the deuce שאני צופה בה עכשיו) ועל בית ספר דמוקרטי בזכרון יעקב, אבל הן נשמעות מטופשות ובנאליות לצד הדרמה הנוגה של ההריון שהיה או לא היה. 


יום חמישי, 28 ביוני 2018

שיר לסוף השבוע

כששמעתי אותו הבוקר באוטו חשבתי שזה שיר של הסמיתס שאני לא מכירה, אבל זה בכלל שיר חדש של ג'וני מאר. מדהים איך תמיד חשבתי שמה שעושה את הסאונד של הסמיתס לכל כך מזוהה הוא הקול המאנפף של מוריסי, כשבעצם כל הזמן זו הייתה הנגינה המעגלית (אולי לא מעגלית? ככה היא מרגישה לי) של ג'וני מאר. זה מאוד לא מתוחכם ליהנות משיר חדש שנשמע בול כמו אלף שירים ישנים שאני מכירה ואוהבת, אבל מה לעשות שנהניתי.


מחשבה אחרי האזנה רביעית: אולי זה בכל זאת השילוב מוריסי-מאר שהופך את הסמיתס למה שהם. עכשיו השיר נשמע לי באותה מידה כמו משהו של הקיור או של המאניק סטריט פריצ'רס. אני עדיין נהנית ממנו. 

יום שלישי, 5 ביוני 2018

still got it

נכנסתי היום ל-XNET (כמעט הכנסתי פה התנצלות אירונית על עצמי ועל העדפות הקריאה שלי, אבל החלטתי שזה יהיה טרחני) וקראתי, באופן כמעט בלתי רצוני, את אייטם השער שלהם על טקס פרסי האופנה בניו יורק. גללתי בו בחצי-שעמום-חצי-עניין ומשום מה התעכבתי על תמונה מסוימת מתוכו, של הגבר הימני התחתון:


אני לא לגמרי יודעת למה נעצרתי דווקא עליו. אולי בגלל הז'קט המיוחד שלו. אולי כי אני אוהבת בחורים שנראים ככה (רק לפני שבועיים למדתי שזה טייפ מובחן המתקרא טווינקס). התחלתי קצת להפעיל את שרירי הקריאה שלי (עד לרגע זה צרכתי את הכתבה באמצעות פונקציות בהייה בלבד) וגיליתי שקוראים לו סאנדר לאק והוא זכה בפרס המעצב המבטיח על המותג שלו, Sies Marjan. זה כבר ממש נשמע לי מוכר.

הלכתי לעשות חיפוש בהיסטוריית הגלישה של עצמי ומצאתי שנתקלתי בקולקציה שלו כשקראתי על שבוע האופנה האחרון בניו יורק. לא רק זה, היא הייתה הקולקציה שהכי הכי אהבתי (חוץ מרייצ'ל אנטונוף כמובן). אפילו כתבתי עליה בפייסבוק! הוא יצר אותה בהשראת חלומות צלולים, שאם זה לא מקסים, אני לא יודעת מה כן. הנה כמה דוגמאות מתוכה.


זה המראה האהוב עליי מהקולקציה

פרווה מלאכותית, אני רוצה להאמין


הגילוי גרם לי להיות סופר-מרוצה מעצמי. כאילו אני, במו ידיי, חשפתי לעולם את המעצב הצעיר והמבטיח הבא. מזל טוב סאנדר, בחלומותיי הלא צלולים אני איט-גירל ניו יורקית שלובשת את עיצוביך.
והנה איט-גירל אמיתית שלובשת את עיצוביו

יום שישי, 18 במאי 2018

שיר וג'ינס לסוף השבוע

אלו ימים סוריאליסטיים מבפנים ומבחוץ. אין לי כל כך מילים, כי אני מותשת, כי הראש שלי במקומות אחרים וכי יש דברים שלא ניתן לתארם במילים.

לפני כמה ימים נתקלתי בנחמה מוזיקלית שהפתיעה אותי, בדמות השיר הזה של הקינקס. אני מחבבת את הקינקס (אבא שלי חושב שהם כלילי המגניבות), אבל אף פעם לא התעמקתי בהם מעבר ללהיטי הפיפא שכולם מכירים. השיר הפתיע אותי באיכויות ההמנוניות שלו. הקינקס תמיד נתפסו בעיניי כלהקה מסוכסכת וסרקסטית, צרודה, מרירה וחמוצה מזיעה וחבולה מתגרות שיכורים (ואחים. ואחים שהם שיכורים). הכי רוקנרול שיש, אבל הכי רחוקה ממשהו שכיף להאזין לו כשיש מצברוח מדוכדך. ואילו פה, כשאני שומעת את ריי דיוויס (או אולי דייב? אני באמת לא מומחית לענייני הקינקס) שר All the things I own I will share with you או כשצלילי האורגן נכנסים בבית השלישי, אני מרגישה את הלב שלי רועד ומתרפק על הקיטש.




עוד דבר שהתנחמתי בו הסופ''ש זה ג'ינס חדש ומתרחב(!) שמשמח אותי מאוד. אני מרגישה איתו כמו דונה מ'מופע שנות ה-70', פוגשת את המן רפלר.


רציתי אחד כזה כבר הרבה זמן, היום סוף סוף התרתי את רסן הסגפנות המגוחכת שאני עוטה על עצמי בדרך כלל והרשיתי לעצמי ללכת, למדוד ולקנות. אני חושבת שהסגפנות הזאת מונעת בעיקר משיקולי בזבוז זמן ופחות משיקולי בזבוז כסף, אבל זה לא הופך אותה למגוחכת פחות.  
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...