חפש בבלוג זה

יום רביעי, 31 במרץ 2010

בקשות או יותר נכון, שאיפות

שטחיות לגמרי (זה פוסט קליל לחלוטין), וכולן לדירה החדשה:

הכוננית ספרים הזאת, שנראית כמו לוח מודעות של פעם:
 
(ועולה מלאנתלפים בטולמנ'ס)


וגם בלנדר, כדי להכין פרישייק (כמו של וויל סמית' באוייב המדינה):



זייהו לבינתיים.
יש לי רעש נוראי בדירה ואני לא מצליחה לעבוד :(
משפצים בדירה מעלי. משום מה זכור לי שהם הבטיחו שהרעש יימשך רק שלושה ימים...

יום ראשון, 28 במרץ 2010

הגיגי שעון קיץ

כלומר, מחשבות טיפשיות שעולות בראשי, בזמן שגופי מסרב להשלים עם הזזת השעון (הדברים האלה תמיד הופכים אותי. מזל שסופ"ש)

פתאום נזכרתי למה כלכך הצחיק אותי הכינוי "חיננית", שעוטה על עצמו חן אבני.
ולא, הסיבה היא לא חיננית הבתה.

 
חיננית, וחיננית הבתה. לא, לא, את.


השם המטופש הזה פשוט מזכיר לי את פשושית, הפינצ'רית המיתולוגית של מיכל ינאי.. (מי שלא מכיר, לא העביר את שנות ילדותו ונעוריו מול ערוץ הילדים המיתולוגי):


כן, זה היה מביך. אבל חיוני, מעכשיו אני אזכור.

עוד משהו-
פסח. ז"א, ליל הסדר. די טיפשי שאני תוהה מה ללבוש (במשפחת מורנינגסטאר לא צפוי השנה סדר ייצוגי ורב משתתפים)
מן הסתם זה סתם תירוץ לרכישה עלק-מחושבת של בגדים. (מה, יש לי גם חתונה באמצע אפריל!..)
דסקסתי את העניין עם חברתי היקרה א', שסיפרה לי שאצלם המוסכמה שמשפחתית היא להפציע בחגים בלבן. זה נורא מוזר בעיני. תמיד חשבתי שהמקום היחיד בו מיושם הלוק הבתולי-צחור-חגיגי הוא בין דפי הכרומו של מגזינים שאני קוראת אצל הרופא"ש.

ועוד משהו שנתקלתי בו בשיטוטים בין המלצות-התחדשות-אביביות:

וואו. באמת שזה מגעיל.
(אילנה ברקוביץ' לא היתה פעם "הו אילנה", בחורה בוהמיינית שלא מתעניינת בבגדים? מתי קרתה המטרמורפוזה המגוחכת הזו?)



יום חמישי, 25 במרץ 2010

מין ניוון שכזה

נפל עלי בשבוע-שבועיים האחרונים.
נכון, זה קורה לי בערך פעם בחודש, אבל עכשיו זה מרגיש לי כבד ובלתי-הפיך.
אולי זה האלטר-אגו החנוני שלי (בכוונה לא אמרתי פולני. למה להתגזען שלא לצורך?) שמכה בי ודורש ממני להיות אדם יצרני ועובד. אבל איפה אותו אלטר אגו כשאני צריכה לאזור כוחות ולעשות עם עצמי משהו? בינתיים, הכל נשאר בגדר ההתמרמרות.
ברור שאני מתוסכלת וממורמרת כי עבודתי הנוכחית לא מתאימה לי, אבל אני כועסת על עצמי גם בגלל התחושה שאין לי שום משמעת עצמית, ואני פשוט מכלה את זמני.

התקפי הבטלה והכעס על עצמי הם אחת הסיבות בגללן פתחתי את הבלוג הזה, ובאמת בלי כל הסבר הגיוני, שמתי לב שאחרי כמה ימי בטלה שתיעדתי בפוסטים שונים איכשהו נפלה עלי עבודה.
אני מקווה שזה מה שיקרה גם עכשיו. אבל מתקשה להיות אופטימית.

דסטי ספרינגפילד אמרה את זה יותר טוב:


או שאולי הווייט סטרייפס? אני מתקשה להחליט.


יידיש

סתם מוזר-


מה פתאום יידיש? לי זה נראה ממש כמו עברית. אני בכלל לא יודעת יידיש.

יום רביעי, 24 במרץ 2010

הומאז' לנרגנת (זה כמו בלדה לנאיבית)

הפוסט הזה של נעלולה הזכיר לי את המדור האהוב עלי כלכך בבלוגה- השתלחות בקומוניקטים בסגנון חופשי.
בעיקרון אני מקפידה לנקות את האינבוקס שלי מתוכן שיווקי, אבל מצאתי אחד שהצליח להתחמק:


"אחרי שנתיים של קמפיין בו "רותי" עברה תהליך פסיכולוגי ארוך של הפנמה בה רותי נוכחה לדעת כל פעם מחדש שבדיוטי הכי זול, מחליטה "רותי" לצאת ולבדוק זאת בעצמה מחדש בכל הארץ."

איזו שירה. זה גם שגוי תחבירית אם אני לא מאוד טועה.

לא בא לי לשים פה תמונת יח"צ, אבל בא לי בכל זאת להוסיף תמונה בנושא
דוב קוטב. גם הוא אחרי תהליך הפנמה.

יום שני, 22 במרץ 2010

הלהיט האינטרנטי הגדול הבא-

אוכל את "גדלתי כבר בר מצווה" בלי מלח, שלא לדבר על "טלפון":






קאבר של קובי פרץ לקוסמיק גירל של ג'מירוקוואי. משהו מדהים.

ופליז שמישהו יסביר לי למה כל היוטיובים נחתכים לאחרונה?

פידל

http://www.mouse.co.il/CM.television_articles_item,797,209,47322,.aspx

בדיוק מה שעלה לי בראש כשראיתי את הפוסטרים בכל מקום. בכל מקום בתל אביב, ליתר דיוק.
מעניין אם קסטרו תלו את אותן פרסומות גם בערים אחרות, או שיש להם שילוט מיוחד לפריפריה (עם ניקוד, או משהו.)
we are the people of this city. עאלק.

הקמפיין גורם לפידל למרוט את שערותיו במחאה

יום שבת, 20 במרץ 2010

posting on a saturday morning

על משקל השיר הזה של קווין,






או השיר הזה של הקינקס




(נראה לי שפיתחתי התמכרות קשה ליוטיוב. או לקווין.)

ולעניין. אתמול יצאתי עם חברים, ומזה הרבה מאוד זמן- בלי חבר שלי. אוקיי, אני לא מדייקת כאן- יצאתי לגירלז נייט אאוט לפני שבוע, אבל הנקודה היא שמדובר באופן כללי במאורע נדיר.
בהתחלה די התבאסתי, ושקלתי לנסוע אליו להתבטט יחד מול פרק של "האלבומים הקלאסיים", אבל הבחור הפציר בי לצאת-
כמובן שממש נהניתי, וגם הזדמן לי ללכת למקום שחבריקו די שונא ואני מעולם לא הייתי בו, AKA הריף ראף.
בעיקרון אני לא מתה על כל תרבות ההיפסטרים (או בעצם תת-תרבות, הרי הם כלכך אנדרגראונד!), ובדרך כלל חשה לא בנוח בקרבת מרכיבי משקפי קרן נטולות מספר ועונדי עניבות הפפיון-
אבל למרות שהכנתי את עצמי נפשית, לא חזיתי בריף ראף בתופעות קיצוניות כמו הבחור למעלה.
כן נצפו הרבה בחורים בחולצות מכופתרות, מעילי עור ומכנסיים גבוהי גזרה שרקדו זה עם זה בצורה מאתגרת-מגדרית.
הייתי בטוחה שאין במקום סטרייט אחד לרפואה (מלבד השלושה איתם הגעתי למקום), אבל כשבחור בקרדיגן כחלחל ונשי התחיל איתי, הבנתי שמדובר כאן בסוג חדש של מטרוסקסואליזם:
אתה לא מטפח את עצמך (חוץ משפם סליזי, כמובן)- כי זה לא היפסטרי, אבל אתה כן לובש בגדי וינטאג'-יד שנייה-שאמילי קרפל היתה מאמצת בכיף.
אולי יש בחורות שזה עובד עליהן, אבל באמת שקשה לי לחשוב על עצמי יוצאת עם מישהו שמשקיע עד כדי כך בבגדים, ועוד מתאמץ נורא להראות נונשלט. זה כמו לצאת עם אפרת גוש!

אפי, זו לא את- זו אני. נו הרד פילינגז.


התלבשתי נורא יפה, זה כלל את הנעליים האלו:


והחצאית הזו:



הייתי מראה לכם יותר, אבל הכל מתנופף כרגע על החבל ומנסה להשיל מעצמו את ניחוח הסיגריות.
עוד קצת על המקום- צפוף להחריד ומעושן עוד יותר, כולם שותים ערק ובירה מכבי, בקטע חתרני שכזה, אבל יש אחלה מוזיקה.

ועוד קצת שטויות-
ביום חמישי (ובכלל במהלך השבוע) הרגשתי די זוועה. בחמישי בערב נכנעתי, וזחלתי אל עבר הסופרפארם לרכוש קצת נורופן. ברור שיצאתי עם עוד משהו:




ליפסטיק אדום-מושלם של רבלון. אני יודעת שהגוון נראה כאן על גבול הפולניות הקשה, אבל באמת שהוא אדום-תותי-יפה ומוצלח. כמו שהלאבלו תות אמור באמת להראות.
בזמן האחרון נורא מתחשק לי למשוח צבעים עזים על השפתיים. זה התחיל בפורים, אז גיליתי מחדש את הליפסטיק הוורוד-פוקסיה המדהים שלא יורד בשום צורה (ועלה לי 10 ש"ח באיזה כוך דמוי וואו קוסמטיקס):

 (תתעלמו מהלשון. נכון הצבע יפה?)

התחשק לי נורא עוד ליפסטיק פרמננטי כזה, וקניתי את האדום שהוא גם נעים, גם בצבע מקסים, וגם מסדרת COLORSTAY. אז זהו, שבמקרה הזה, הCOLOR, לא באמת STAYS.
אכן, אין אמת בפרסום.

יום חמישי, 18 במרץ 2010

רק מרק

זופה -המרקייה שפתוחה רק בחורף- נמצאת לא רחוק מהבית שלי (אבן גבירול, ליד פינת ז'בוטינסקי)
איכשהו מעולם לא יצא לי לאכול בה עד היום, למרות שמאוד רציתי, ושעות הפתיחה שלהם שפויות למדי, בשביל מרקיה (12.00-24.00)


אני מסכמת את ביקור הבכורה כהצלחה.
טעמתי לדעתי מכל חמשת מרקי היום, ובסופו של דבר הלכתי על מרק ארטישוק ירושלמי. וואו. כלכך מוצלח.
החיסרון היחידי של המקום, הוא הגודל- או יותר נכון, הקוטן.
הקונספט הוא אמנם "סופ טו גו", אבל תמיד נחמד לשבת, בעיקר עם קערת מרק מהבילה, ושם כלכך קטן ששני אנשים תופסים את חלל המקום כמעט לגמרי.
הם סוגרים את המקום באפריל (סוף החורף)- ופותחים שוב בחורף הבא. אז אני בונה על עוד כמה ביקורים בחודש הקרוב.

היי, וגם יש להם אתר. פעם ראשונה שנתקלתי בו אחרי מיליון גוגלים על השם.

יום רביעי, 17 במרץ 2010

דברים שעשיתי לאחרונה

יום רביעי בערב זה בד"כ זמן פציעות (כי יום חמישי הוא באווירת שכונה)
אז אני חשה צורך קל לסכם את הימים האחרונים.
אגב, בדרך כלל ימי רביעי הם דווקא עמוסים אצלי, עם נפילת מתח בערב. היום דווקא היה דליל בהתרחשויות לכל אורכו.

אז ככה-
ביום ראשון נזרקתי להתחלת שבוע תזזיתית ועמוסה אחרי סופש די נטול מעללים.
שני היה אינטנסיבי ומייאש.
בשלישי עבדתי תוך כדי בטלה, ונהניתי למדי- ובסופו ראיתי את שאטר איילנד (מוצלח לדעתי)
היום היה בטלני ברובו, אבל כבר מלווה ברגשות אשם. ואני גם לא מרגישה טוב, אולי זה המצפון..
בתמונה: מצפון


את שאטר איילנד ראיתי בסינמה סיטי (לא החדש, בראשון. המקורי ברמה"ש.)
ולא יכלתי להתעלם מהעובדה שהפופקורן במקום ממש לא מוצלח- מה שהעלה במוחי הקודח את הרעיון הגאוני (והלא כ"כ מקורי. בטוח אמרו את זה קודם לפני. זה לא משנה...)-
ביקורת בתי קולנוע.
והקריטריונים:
חוץ מהיצע הסרטים ונקיון השירותים, שזה בנאלי, לבדוק גם את-

  1. פריכות הפופקורן
  2. אפשרות לקולה בכוסות גדולות (יותר שווה מבקבוקים ופחיות מעפנים)
  3. כפועל יוצא של סעיף 2- כסאות עם מקום לשים כוסות
  4. האוכלוסייה במקום (ערסים כמו בסינמה סיטי מורידים נקודות)
  5. מיקום- עדיף בבניין נפרד (כמו בכיכר דיזנגוף, שהוא כנראה כבר ז"ל.) מאשר בתוך קניון
  6. מערכת סאונד מוצלחת (למרות שרק פלצני סאונד כמו חבר שלי מרגישים בהבדל)
אוף, אבדה לי המוזה. אתמול היו לי שלל רעיונות לקריטריונים יצירתיים.

------------------
ביום חמישי האחרון, עת שוטטתי בסנטר (לצרכי עבודה! נשבעת!) נזכרתי פתאום שהמייקאפ האהוב עלי- וונדרפיניש של מייבלין בגוון CAMEO, תודה ששאלתם- אוטוטו נגמר.
מחיפוש והיוועצות עם יועצות היופי האפאתיות של המשביר (החדש! ווהו!) לצרכן, התחוור לי שמייבלין הפסיקו לייצר אותו. אבוי.

בתמונה: וונדרפיניש תנצב"ה

אחרי התלבטויות והתייעצות טלפוניות שלא היו מביישות את שר הורוביץ בכבודה ובעצמה, שמתי פעמי לאפריל, וקניתי את המייקאפ והפריימר של סמאשבוקס.

האמת- לא רע בכלל. המייבלין קצת החוויר אותי, ככה שהסמאשבוקס מתאים הרבה יותר לקיץ המתרגש עלינו. 


יום שני, 15 במרץ 2010

nightline


לא ה-כ-י משדר אמינות, נכון? זתומרת.. לא הייתי עומדת באישון לילה ברחוב לוינסקי בתל אביב (המיקום בו צילמתי) ומחכה ל230 שיבוא להושיע אותי.
וספיקינג אוף-



ברוח הטראש שאופפת אותי לאחרונה (או תמיד, בעצם?) 

יום חמישי, 11 במרץ 2010

דילמות מול הארון

לצאת לבלות עם חברה שלא פגשת כבר שלוש שנים, במקום בו לא היית מעולם, זו סיטואציה לא פשוטה.
התוצאה עלולה להיות עגומה-אך-משעשעת (אני מופיעה במיני קצרה מדי עם מגפי פלטפורמה גבוהים מדי, משל הייתי טינאייג'רית במסדרונות הדיזנגוף סנטר, בעוד היא מגיעה עטוייה במחלצות זארה.)
ברגעי התלבטות כאלה, ממש מזל שיש ג'ינס ואקססוריז.
אני מאחלת לעצמי בהצלחה.

פרדי ודייוי

בזמן האחרון אני לא מפסיקה לשמוע את שני השירים האלה- (אגב, פתאום שמתי לב שלשניהם יש אינטרו פסנתרי שכזה...)





וגם את זה, שמוקדש לכל הבוסים המעיקים בעולם באשר הם:



(למישהו יש מושג למה כל שיר שאני מעלה מיוטיוב נראה חתוך שכזה? זה נורא מעצבן..)



ומהאסקפיזם בMP3 שלי, לקצת אקטואליה רכה: שימו לב לידיעה הבאה- המצילים יוצאים להשתלמות מצילים ארצית, ועיריית תל אביב-יפו תכריז על החופים כאסורים לרחצה עד שובם
מרגיז, מגוחך ונורא ישראלי...

שיהיה סופ"ש חמים ומוצלח!


יום שלישי, 9 במרץ 2010

השילוש הקדוש

בגלל שאני כזו בחורה מוצלחת, החלטתי בספונטניות ותוך כדי עבודה לפנק את עצמי. איך שהוא קרה שקניתי גלידה, ספר וחולצה- אין ספק שמדובר בשילוש הקדוש של הפאן מבחינתי.
על הגלידה אין מה להרחיב, כי היא לא היתה מדהימה.
החולצה, דווקא כן:
 

התמונות באיכות סלולרית ומזעזעת, וממש לא עושות חסד עם הפריט הכ"כ מוצלח הזה. נכון- זה טרנדי, חרוש, ומוצה עד תום, אבל היא פשוט נראית טוב, מה לעשות. (במציאות, כן? עזבו את הצילום.. תתייחסו אליו כאילוסטרציה ותו לא.)

מהספר, פטרופוליס (של אניה אוליניץ'), אני גם נהנית מאוד בינתיים. למרות שמפעמת בי תחושה עזה שדברים רעים יקרו במהלכו. בכל מקרה, עד עכשיו שקעתי בו בכל מאודי, עד כדי פספוס תחנת האוטובוס של הבית.
יש לי איזה קטע עם ספרות רוסית.. עלילותיהם של כל האיוון ניקולאייביצ'ים למיניהם מצליחות בדרך כלל לשאוב אותי, ולגרום לי לתחושת הזדהות עמוקה. בכלל התרבות הרוסית על כל תקופותיה וחלקיה (ההיסטוריה, המיתולוגיה, התקופה הצארית, הקומוניזם כמובן..) כלכך מרתקת בעיני.

אני יודעת שהרשימה הנ"ל היא לא פאר היצירה הכתובה, אבל אני כ"כ מותשת שאין לי כוח לשפץ. אני הולכת להתרחץ ולשוב אל סשה ולובוב גולדברג.

יום ראשון, 7 במרץ 2010

alice

וואו, נמאס כבר מכל ההומאז'ים לאליס בארץ הפלאות. אפילו נמאס מכל מי שכותב שנמאס לו.
ההתעוררות הזאת בעקבות הסרט נראית כמו תעשיית מרצ'נדייז לילדים גדולים, כשבמקום ארוחת ילדים במקדונלדס יש קולקצייה בקסטרו.

העדריות הזאת עולה לי על העצבים,
אני בכלל בעד אליס קופר.








רק לי השמנמוך הקרח מ"הפקת האופנה" של וואלה מזכיר את האחים סודמי?

בקטע אינפנטילי לחלוטין,

נורא מצחיק אותי שכותרת הפוסט החדש של ג'יין מSEA OF SHOES היא "KOOS KOOS KOOS"...
(כן, הבנתי, זה איזה הולנדי-שיט)
בכלל, לקרוא משפט כמו "Very excited to share my Koos!" פשוט הורג אותי בשעות האלה. 
קצת הומור נמוך, מה יש? 




הנה הפוסט המדובר, אגבhttp://seaofshoes.typepad.com/sea_of_shoes/2010/03/koos-koos-koos.html

יום רביעי, 3 במרץ 2010

פרשס


spoiler alert!!!

אהבתי מאוד את השם של הסרט, בעיקר כי בתקופת טירוף שר הטבעות נורא נהניתי ללחשש my precious
אבל פה בערך נגמרה ההנאה שלי.
אם אני לא טועה מאוד, אופרה ווינפרי היתה מעורבת בהפקה, עובדה שניכרת ביותר.
התחושה היא בעיקר מאוד צהובה:אסון אחרי אסון רודף את קלאריס האומללה, ולמרות מה שטוענים בביקורות שונות- לא חשתי אפילו תחושת תקווה דביקה בסיום הסרט.
בעיקר הרגשתי שמתרוצצת מולי על המסך מין פורנוגרפיה של זוועות, וכמו שתהו כבר רבים לפני- אני לא חושבת שאם הבמאי היה לבן העניין היה עובר בשתיקה (בוודאי שלא בתשואות שכאלה)
והפסקול ממש גרוע. תמהיל לא מוצלח של גוספל, היפהופ ובלדות סול דביקות.
חוץ מזה, חלמתי אחר כך שיש לי איידס.


נקודת אור יחידה: תפקידי האורח של מריה קארי ולני קרביץ. רק כמה שעות אחר כך נפל לי פתאום האסימון שהוונאבי מריסה-טומיי הזאת היא בעצם מריה מלכת הסליז :)

קשה לחזור לשגרה

בעיקר אחרי חופשה עצלה למדי, מלאה בחגיגות ושחיתויות עד-דלא-ידע.
אני מרגישה עדיין הלומת-שיכורת-אפופת חופש, אבל צריך איכשהו להתאפס בהדרגה-
אבל איך?

-אפשר להתחיל לנהל יומן חלומות, כי הם הופכים מוזרים יותר ויותר באחרונה
-אפשר גם לשמוע מוזיקה
מה עוד? בטח יצוצו לי במהלך היום.

יום שלישי, 2 במרץ 2010

בושם חדש ואהוב

הראג'וקו לאברז, של גוון סטפאני
מאוד כיפי (בריח קוקוסי אבל לא מתוק מדי), וגם במחיר די אטרקטיבי.
התוודעתי אליו דרך ההמלצה ב"בושמולוגית"- שדווקא לא היתה אוהדת במיוחד, אבל משכה את תשומת ליבי (קשה להתעלם מבקבוק שכזה..)

חששתי מהרבה יותר בזבזת בחופש הזה. דווקא השארתי לעצמי כמה דברים לדמיון.
השמלה הזאת, למשל:

(השמאלית, כמובן.) בד"כ אני לא כלכך מתלהבת מקסטרו, אבל זאת באמת מדהימה. באתר הם הגדירו אותה משום-מה כעשויה מבד דמוי חליפת צלילה, שזה לא התיאור הכי סקסי שיש. (היא דווקא סופר-סקסית)

חוץ ממנה ראיתי חולצה מקסימה בזארה (אוף. זארה, קסטרו.. איזה קניונית אני לאחרונה) שבטח שוכנת בארונן של מחצית מבנות ישראל, ואיכשהו לא מצאתי תמונה שלה.
יש לה מחשוף עגול ושרוולי-מרפק מנופחים ממש בקטנה. היא מגיעה בשחור, כחול, פסים, מנומר וורוד.
אני כמובן אהבתי את השחורה, היא ממש מדהימה ואיכשהו גורמת למתניים להראות צרים נורא. משהו משהו.
פשוט התקשיתי להשלים עם העובדה שבטח בכל חנות פרחות באלנבי אפשר למצוא אותה בחצי מחיר.
הבעיה עם תחליפי אלנבי, היא שהבד בד"כ מעפן יותר והתוצאה הסופית לא נראית מוצלחת על הגוף.
אבל ההברקה הזו עברה במוחי כשהייתי הרבה מעבר לשלב השופינג של היום.
ממש שכל-של-חדר-מדרגות

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...