יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

אכול (עוגות שוקולד) ושתה כי מחר -

ככה נראה הבלוגר-פיד שלי היום, בין שיעור מקורות היסטוריים לפסיכולוגיה פיזיולוגית. מתוקים מנחמים לימי סערה/לסוף העולם.


מקריות? לא יודעת. אחותי מנסה להפחיד אותי כבר יותר משנה עם הארמגדון המאיני הזה. עד כה זה לא עבד, אבל היום באחד התרגולים מישהי זרקה הערה לחלל האוויר על הסערה המטורפת, ש"אולי כן מגיע סוף העולם" והכניסה אותי לשטף מחשבות פרנואידיות. הן כללו גם תרחיש אימה סטנדרטי, שבו אני שבה הביתה ומגלה שחלונות ביתי התנפצו מהסופה, וגם תרחיש אימה מופרע שבו העולם מגיע לקצו מחר. יום הדין והכל.

אני יודעת שמחר אקום בבוקר כמו בכל יום שישי, אלך לעבודה (כרגיל) ואסתכל בדרך בבור הענק והריק של גינדי (שעכשיו מיותם מכל התרחשות אופנתית באשר היא. כאמור - חזרה לשגרה), אבל איזשהו ספק התגנב לו בכל זאת לאחורי הראש.

אגב, לחלונות שלום.
--------------------------------
הברקה קצרצרה משיעור "מקורות היסטוריים" (AKA - "מקורות היסטורים ואינטלקטואליים של מדעי החברה"). אדם סמית' נשמע לגמרי שם של רוקסטאר. הסולן של סוויד או כל סולן אחר רזה, אנדרוגיני ומצטיין בעצמות לחיים גבוהות. אדם סמית' והמורליסטים הסקוטים - לחלוטין להקה לגיטימית. the invisible hand יכול להיות אלבום הבכורה (עם רפרנס שנון במיוחד לאלבום ההוא של טראוויס, שגם הם אגב סקוטים).

לאכזבתי הרבה, סמית' נראה ככה:

דמיינתי אותו פחות-או-יותר ככה. קו הדמיון היחידי שנותר - שניהם בשחור-לבן.

יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

אני, גיבורת-על

אתחיל מהבוטום-ליין: הצלחתי לשלוט בסאונד בכוח המחשבה.

עכשיו לפרטים הקטנים:
כסטודנטית לפסיכולוגיה מן השורה אני מחויבת להשתתף באינספור ניסויים (15 שעות קרדיט, אם לדייק) לטובת המדע ונפש האדם בכלל, והפקולטה לפסיכולוגיה בתל אביב בפרט.

בתחילה זה נשמע לי קצת פישי - ישר חשבתי על "אש זרה" של סטיבן קינג (קיצור תולדות הספר למי שלא קרא: מסע בריחה פרנואידי ומוטרף של אב ובתו מרשות ביון עלומת שם, בעקבות ניסוי בסמי הזיה), אבל המטלה התבררה כמשמימה למדי ונטולת סיכונים מרגשים - פה מילוי שאלונים על יחסיי עם בני המשפחה, שם זיהוי מילים מתחלפות בקצב הולך וגובר וכו'.

אתמול, בפעם הראשונה, השתתפתי במשהו מיוחד באמת. הוא אמנם כלל כמויות עתק של ג'לי אלקטרוליטי מגעיל שהוזלפו על השיער שלי (בדיקת EEG. ידעתי למה אני באה), אבל השורה התחתונה הייתה שהצלחתי בכוח המחשבה שלי לשלוט בעוצמה של מוזיקה(!)

בחיי, הרגשתי כאילו מקומי הוא לא בבניין נפתלי, אלא באקדמיה של פרופ' אקסבייר. מה שיותר מגניב - הצלחתי לעשות את זה בצורה באמת יוצאת דופן. החוקרים אפילו הזמינו אותי לניסוי המשך בזכות הצלחתי המסחררת. חבר שלי חושב שבניסוי הבא יצרפו אותי למוסד. עכשיו אני תוהה אם המוזיקה באמת נחלשה בצורה אובייקטיבית, או רק בתוך הראש שלי. (עדכון: דיברתי עם החוקר. המוזיקה בהחלט נחלשה).

כשדורין פרנקפורט שוחחה עם סבתא שלי

לפני הניסוי הרמתי טלפון לסבתא שלי. סתם, הייתה לי חצי שעה פנויה ואני באמת לא מדברת מספיק עם סבתא (איזו? שתיהן).

כמו נכדה לא טובה, במהלך השיחה עלעלתי לי באפליקציה של "הארץ" באנדרואיד, והנקמה לא אחרה לבוא - נכנסתי לידיעה שסקרה את הקולקציה של דורין פרנקפורט בשבוע האופנה ופתאום - בלי שום אזהרה - התחילה לרוץ איזו כתבת וידאו שלא הצלחתי לעצור בשום אופן.

משום שדיברתי עם סבתא באותו הטלפון, התוצאה הקצת מגוחכת הייתה שדורין פרנקפורט התחילה לדבר עם סבתא שלי וממש סירבה להרפות. קרציה, הדורין הזאת.

ועוד שניים וחצי דברים על שבוע האופנה

  • כוחו של היחצ. איך גינדי האלו הצליחו לעשות לעצמם כזה מהפך תדמיתי?..
  • אני עובדת מטר משם ושומעת מדי ערב את קולות הגלאם. קצת תלוש, אבל חביב
  • יכול להיות שדורית בר אור היא הרונית אלקבץ החדשה? לאן אלקבץ נעלמה בכלל? הכי מתאים לה לדפוק הופעה אקסטרווגנטית באירועים כאלו.

יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

מסתפקת במועט

בימים שחונים של לימודי סטטיסטיקה קדחתניים ומשעממים, אפילו שילובי צבעים מוצלחים של כביסה מקופלת הם רגע שווה לציון. אין כמו להוציא מהכביסה את החולצות האהובות עליי.

ועוד רגע ששווה לנצור - ביום חמישי האחרון אמרה לי מישהי בלימודים שאני מתלבשת נורא יפה, ושבכל שבוע היא מחכה לראות מה אלבש הפעם. נראה לי שזאת המחמאה הכי טובה שקיבלתי אי פעם (אפילו חבר שלי הסכים שזו מחמאה מוצלחת). אגב, אני חושבת שהלבוש שלי ללימודים די לוקה בחסר וטעון לא מעט שיפור (הקוראת שלומדת איתי מבוא לפסיכולוגיה, למשל, בטח תתאכזב מאוד לראות איך אני מגיעה ללימודים..), אז ממש לא ראיתי את זה בא.

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

newbies

בדרך כלל אני משתדלת לפרסם פוסטים יותר מעמיקים מ"קניתי, הנה זה, תראו", אבל לפעמים צריך לספק יצרים בסיסיים. אז תראו:

התיק החדש שלי ללימודים
הוא הגיע כבר לפני שבוע, אבל בגלל מבחן מגן בסטטיסטיקה התפניתי לאסוף אותו מהדואר רק אתמול (כמו איזו הורה מזניח ששוכח את הילד בגן). אני יודעת שהתמונה קצת מטושטשת, אבל היא משתלבת לי טוב עם מה שהוא משדר. חוץ מזה, למדתי שאור אחורי מחמיא יותר לצילומים. 

הליפסטיין החדש שלי (מימין), והישן (משמאל)
אני ממש אוהבת ליפסטיינים. איכשהו, המרקם הדקיק גורם לי להרגיש פחות פולנייה (עם אודם קצת קשה לי. לפעמים אני אוזרת אומץ, אבל מרגישה שזה מזקין אותי בחמש שנים לפחות או סתם נראה מחופש). את רבלון קניתי מזמן ודי התאכזבתי ממנו כי הוא בקושי מוציא צבע. אתמול קניתי את סמאשבוקס, שמחירו אמנם כפול אבל עמידותו מרשימה והוא מוציא כמות מפנקת של צבע. הרגשתי כאילו קניתי טושים חדשים, אחרי שהקודמים התייבשו :-) צילמתי גם תמונה שלי איתו, אבל אני מתפדחת להעלות אותה.

חוץ מזה, קניתי אתמול גם בגדי ספורט של הביוקר. ב-S-WEAR, אם להיות ספציפית. הקנייה נבעה משני מניעים: הראשון, העובדה שעליתי במשקל גורמת לי לרצות להפוך את חווית חדר הכושר לכיפית יותר (אני הולכת לחד"כ, אבל גם בא לי להרגיש טוב עם עצמי שם ונמאס לי מסמרטוטי הרגילים). שתיים - יש לי חברה שעובדת שם מאז שהתחילה ללמוד ועשתה לי פעם חבר מועדון שם. אז החלטתי להניח בצד את הדעות הקדומות שלי לפיהן מדובר בבגדים יקרים וטיפשיים לילדות צפוניות. אולי גם לי מתחשק לרגע להיות ילדה צפונית? (אבל כזו שקונה בהנחות...)

קצת עצוב להודות בזה, אבל אני מתכוונת לקנות גם נעליים בקרוב. אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל על זה, בעצם. אני לא באמת קונה כל כך הרבה דברים (ביחס לבנות אחרות לפחות. לפעמים אני מרגישה שאני חושבת יותר מדי על מה מוסרי, מה כדאי ומה אסור ושוכחת סתם ליהנות. מאוד קלוויניסטי מצדי).

בגזרת הנעליים - אין לי שום דבר ראוי לנעול החורף (חוץ ממגפיים מתפרקות קצת בנות ארבע ושני זוגות חצי-מתאימים לימי גשם, שהסוליה שלהם מתחילה להתקלף). אתמול בדקתי זוג נעליים שמצא חן בעיני בקסטרו, קצת שמחתי לגלות שהן היו לא נוחות להחריד.
אלו. יפות, אבל לא נוחות בעליל
השנה אני רוצה לקנות בחנות שבאמת מחזיקה נעליים טובות ומוכנה גם לשלם עליהן יותר. לא בא לי יותר להתפתות לנעליים זולות וטרנדיות שיכאיבו לי. (אני מדירה את רגלי מסקופ וטוגו - בעיקר כי ההיצע שלהם נורא מכוער בעיניי, אבל יש לי שני זוגות טרנדיים שהתפתיתי לקנות ואני לא מסוגלת כמעט לנעול - אוקספורדס עקביות מגזית ומגפונים מלאי ניטים מאלדו). נראה לי שאלך מחר לחקור את חדרון המציאות של שופרא-דיזנגוף.

יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

אם למילה קוניס זה קרה, מי אני שאתבכיין?

אבל השמנתי. ארבעה קילו, ליתר דיוק. ובגובה הזעום שלי זה המון. למעשה, המשקל הנוכחי הוא משקל השיא שלי אי פעם  (54.5 קילו על 1.58 מ'. או יה).

מה שכן, אני יודעת בדיוק מה הסיבות. נורא קשה לשמור על המשקל כשמתנזרים ממוצרי חלב. זה אמנם טוב לעור הפנים, אבל טחינה ואבוקדו (תחליפי הגבינה שלי) הם פצצות קלוריות קולוסאליות. חוץ מזה, אני אוכלת הרבה יותר מדי סנדביצ'ים ויכול להיות שאוכלת יותר מדי באופן כללי (עייפות של לימודים+עבודה תמיד עושה תיאבון). כלומר - יש לי את הכלים לשנות את המצב, אבל זה לא יהיה כל כך פשוט, כי אני עדיין מתכוונת לא לאכול מוצרי חלב וצריכה לצרוך סידן איכשהו.

תוך כמה זמן בכלל יורדים ארבעה קילו? בטח לא מהר כמו הזמן הזעום שלוקח לצבור אותם..

מצחיק, בדיוק קראתי מאמר על הפרעות אכילה לשיעור האחרון במבוא לפסיכולוגיה. היה שם מחקר שהוכיח שדימוי עצמי בעייתי פוגע בהישגים של נשים בלימודים, על סמך איזה מחקר שנעשה על סטודנטיות. עכשיו אני ממש צועדת אל תוך הקלישאה - מחר יש לי בוחן אמצע בסטטיסטיקה, ובמקום ללמוד אני כותבת פוסט על התסביכים שלי. מה שכן, אני חייבת לציין שאני לא מרגישה יותר מדי מוסחת וגם לא נכנסתי להיסטריה בסדרי גודל שקרו לי בעבר מעניין ההשמנה הזו. אני מתכוונת לנסות לטפל במצב באופן אנליטי.

big girl (not), you are beautiful

יום שני, 26 בנובמבר 2012

וואו, יש כתבה עלי!

טוב, נו, אולי זה פשוט ראיון עם הרמן ווק (המחבר של "מרג'ורי מורנינגסטאר"), אבל יש שם איזו פסקה וחצי על מרג'ורי (האמיתית, לא אני), כולל התייחסות שלו עצמו אליה (הוא חושב שהיא כבר לא רלוונטית בימינו)

http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.1872755

מדהים שהוא עוד בחיים וגם מדהים שכזה סבאון, שכתב ספר מסוקס כמו "המרד על הקיין", הוציא תחת ידיו רומן בנות כמו מרג'ורי.

-------------

היום בדרך ללימודים היה ברדיו את 50 ways to leave your lover. איך נהניתי. לפעמים זה בדיוק מה שאני צריכה לשמוע על הבוקר - שום דבר קשוח שיטעין אותי באנרגיות (או אגרסיות), סתם שיר פיל-גוד כזה.


ועכשיו - להתרחץ, לפתור עוד כמה שאלות בפסיכולוגיה פיזיולוגית וללכת להשלים שעות שינה. בהצלחה לי.

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

הלוואי שהייתי יכולה לשלוח הודעה לכל מי שקורא פה

כמו ששלחתי היום לכל חברי ומכרי - פשוט לוודא שהם בסדר.

פסים לב

המילה אסקפיזם מנוצלת יתר על המידה לטעמי בימים האחרונים (ולא רק על ידי), ולכן זו הפעם האחרונה שהיא מוזכרת בפוסט, על אף העיסוק בדברים של מה-בכך.

אחרי חודש+- של לימודים החלטתי שאני צריכה תיק גב. אמנם חברה קנתה לי תיק צד ענק וזה מהמם מצדה, אבל אני מרגישה שהגב שלי לא יסתדר עם שלוש שנים לא סימטריות (למרות שאני מקפידה לתלות את התיק בכל פעם על צד אחר).

יש לי ג'אנספורט משומש לעייפה בבית (הוא איתי מאז כיתה ט' אם אני לא טועה), שתא קריטי במיוחד בו קרוע (זה הקטן, עם המקום למפתחות) ולכן נראה לי שאני יכולה להרשות לעצמי תיק חדש. די לרגשות האשם על שופינג! אני עובדת במהלך הלימודים והכי לגיטימי שאקנה לעצמי דברים. גם מצאתי תיק שנראה לי פשוט מושלם:


הוא של חברה ברוקלינאית** בשם baggu, סביבתי למהדרין (עשוי מכותנה ממוחזרת וכל החלקים הסינתטיים שבו ממוחזרים גם הם), עולה 240 ש"ח ואפשר להשיג אותו בארץ. באתר החברה הם טוענים שהוא מתאים לנשיאת לפטופ, ספרים וכו'. למישהי\ו יש ניסיון עם החברה הזאת? אני מאוד רוצה את התיק, אבל גם רוצה לדעת שהוא אכן מקיים את מה שהוא מבטיח ולא ייקרע לי מקלסר, דפדפות, בקבוק מים ולאנצ'בוקס.

---------------------------------------------------

דברים שאי אפשר לעשות בזמן מלחמה:
- אמבטיות קצף
- מקלחות ארוכות, כאלו ששמים בהן מסכה לשיער ומחכים בין 5-10 דקות כמו שכתוב בהוראות
- לקרוא בשירותים
- לנעול נעליים לא נוחות
- לגלוש בפייסבוק
- לשמוע מוזיקה חזק מדי
- לשמוע מוזיקה באוזניות

סימן שזו מלחמה ב-2012 בואכה 2013:
- דובר צה"ל שולח לינקים ליוטיובים של סרטוני תיעוד "פעילות מיוחדת" ומסביר לכתבים איך לעשות להן embed.
- אנדרסון קופר מ-CNN מעלה לטוויטר שלו תמונת אינסטגרם של הכרוזים שצה"ל פיזר אתמול בעזה.
- יש בטוויטר האשטאג בשם pillarofdefense#

**ברוקלינאיות. מצחיק כמה זה טרנדי פתאום. לי עולות בראש קשישות יהודיות עם שיער סגול (או כתום. כמו אימא-קונסטנצה הסיינפלדית), כשלמעשה מדובר כבר לא מעט זמן בתו תקן להיפסטריות איכותית. זה כאילו שקריית ביאליק תהפוך פתאום ל-it-place :-)

יום שני, 19 בנובמבר 2012

כל הקדושים כולם

אמנם ברגעים אלו ממש התשיעייה (נשמע כמו שם של תכנית ילדים, לא?..) דנה בהפסקת אש אפשרית, אבל בששת הימים שחלפו מאז שהחל, המבצע-ספק-מלחמה הזה הספיק להטביע עליי איזשהו חותם. אני יודעת, זה כלום לעומת קיץ 2006, אבל אז לא הייתי בארץ. למעשה אלו אזעקות האמת הראשונות שלי.

בקיצור, נראה לי שאני הולכת לזכור את התקופה הזאת. כמו כל זיכרון משמעותי, כנראה שיהיו לו הרבה אסוציאציות.

כמה ימים לפני שכל הבלגן התחיל כאן, צץ אצלי קרייב נוראי לשמוע את houses of the holy של לד זפלין. אני יודעת, זה לא האלבום הכי טוב שלהם, אבל הוא היחיד שנמצא אצלי על האייפוד בשלמותו (מחדל שאני צריכה לתקן מתישהו ומתעצלת) ולכן הפך לפייבוריט רציני שלי. מדי פעם אני חוזרת אליו. נכון לעכשיו, הוא מתנגן אצלי בלופים כבר יותר משבוע וחצי ובאופן טבעי מתמזג אצלי בראש עם האווירה מסביב. למעשה הוא כל כך מנוגד לאווירה ולכן אני פשוט לא מסוגלת להתנתק ממנו. כל אחד ודרכו לאסקפיזם. 

השיר הכי טוב באלבום (לעניות דעתי הקובעת), שמעניק לו את כל ה-feel שלו (שוב, לדעתי) הוא dancing days. אין לי ספק שכשאשמע אותו בעוד מי-יודע-כמה שנים, אזכר בנובמבר 2012.

עוד 4 פסקאות על הfeel של האלבום ואסוציאציות נוספות.
קצת אחרי שהשתחררתי (או אולי קצת לפני השחרור), חזרתי לשמוע המון המון מוזיקה ובמקביל גם לקיים חיי חברה תקינים. אני זוכרת שדיברתי אז עם חברה שלי מהצבא ואיכשהו הגענו ל-houses of the holy. אמרתי לה שאני נורא אוהבת את האלבום, וכו' וכו', והיא סיפרה לי שהפעם הראשונה שהיא התוודעה אליו הייתה בירושלים.

זה היה יום חורפי ומחורבן, היא נכנסה לסניף של "התו השמיני" והמוכר המליץ לה על האלבום. הוא תיאר אותו בתור "אלבום שצריך לשמוע על הדשא ביום קיץ חם", והתקווה להרגיש קצת אור, שמש ועצלות בלב השגרה הצבאית-אפורה-ירושלמית קנתה אותה מיד. 

נורא אהבתי את הסיפור שלה. ממש הצלחתי לדמיין את עצמי במקומה (גם לי היו לא מעט ימים אפורים וקודרים בשירות) ובמקביל לדמיין את עצמי באיזה דשא צרוב שמש, לא חייבת כלום לאף אחד ושומעת לי זפלין עד אין קץ. אווירת חופש מוחלטת.

מדהים איזה כוח יש לזיכרון ולאסוציאטיביות. מאז השיחה הזאת, שהתקיימה לפני יותר משנתיים, השיר הזה והאלבום כולו צבועים בדמיוני במין פילטר-אינסטגרמי שכזה. קצת דהוי משמש וקצת נוסטלגי, עם טעמי לוואי של בירה וקרטיב לימון. לא נראה לי שאני יכולה להעלות בדעתי סנריו מוצלח יותר לברוח אליו לכמה דקות - בין אם בהרצאה משמימה, באוטובוס דחוס או בחדר המדרגות עם כל השכנים העשויים ללא חת שלי. 

יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

אז זה הקאמבק של הניינטיז שדיברו עליו?

אני לא יכולה להגיד שראיתי את זה בא. את האזעקה הראשונה של תל אביב אפילו לא שמעתי (ישנתי, מודה) והגבתי אליה באפטרשוק היסטרי קצת. ובכל זאת, בסך הכל הייתי די מוכנה מראש. יש לי תואר בהצטיינות ב"שירת הסירנה" וזה לא הולך ברגל.

מה יאיר לפיד חושב לעצמו עכשיו? האם ידרוש מאיתן פוקס לערוך מחדש את הסרט ולהשמיט את הקטע בו הוא לא הולך לחדר האטום וממשיך לשתות את הקפה שלו כמו תל אביבי זחוח? נראה לי שזה יכול לדרדר את המנדטים, כזו דוגמה שלילית.


בסוף השבוע הזה עבדתי (מה שהוריד את מפלס החרדה לרמת אפס). בשאר הזמן שהיתי בבית ההורים של חבר שלי, אליו נמלטנו בשל הממ"ד האטרקטיבי שלו. שבת עברה בשיעורי בית בסטטיסטיקה, ניצול אחד של הממ"ד, האזנה למיני-התקוטטויות של בני הבית (מה שהזכיר לי, כמובן, את הסצינה בה טלילה כץ מגיעה לבית של ההורים בפתח תקווה וכולם רבים שם בטרנינגים. אמרתי כבר שאני בוגרת מצטיינת) והיחשפות לגלי הנאצה שחבר שלי סופג בפייסבוק על היותו שמאלני. זו הייתה הוכחה ניצחת לכך שהניינטיז לא באמת חזרו. אז אפילו הליכוד נפנף בדגל השלום, היום זו מילה גסה ממש.

אגב, דברים שנשמעים לי כמו אזעקה:
- אופנועים נוהמים
- מוזיקה מהדירות השכנות
- אזעקות מהטלוויזיה

יום חמישי, 15 בנובמבר 2012

good times, bad times

כדי לאזן את כל החרא שמציף אותנו מאז השעה ארבע אחר הצהריים, החלטתי לפרט את כל הדברים הטובים, המשמחים או סתם הטיפשיים שקרו לי היום ובכלל השבוע (אם כי נראה לי שאני זוכרת בעיקר מהיום. זיכרון עבודה, זיכרון לטווח ארוך, רקונסטרוקציית זיכרונות ושאר שיט של פסיכולוגים-מתחילים):

- קיבלתי מאה בשני בחנים! ווהו! (אמנם בחני בית, אבל אנחנו בענייני אופטימיות עכשיו).
- קיבלתי 99 בתרגול פונטיקה שלמדתי אליו חצי שעה והוכחתי לעצמי שכל לחוצי המסלול שלי סתם יצאו מדעתם.
- מצאתי את הקפיטריה הטובה ביותר באוניברסיטת תל אביב. במדעים מדויקים, אם תהיתם. החנונים האלה יודעים לחיות. הסנדביצ'ים הכי מפנקים שנתקלתי בהם בזמן האחרון (מוצרלה, פסטו, ממרח עגבניות, חצילים ופלפלים קלויים ושאר דברים שבנות אוהבות) בג'בטות שנאפות במקום - וכל זה רק ב-15 ש"ח. נכון, זה לא דיאטטי במיוחד, אבל זה מצליח להחזיק אותי עד שש בערב, שזה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו.
- ביטוח לאומי בכבודם ובעצמם התקשרו להודיע לי שהחוב שלי (על סך כמעט 3,000 ש"ח, וכמובן שלא באשמתי) בוטל.
- לא פוטרתי, שזה וואחד הישג.
- מצאתי את הספריה הטובה באוניברסיטה - מדעי החברה, כמובן. תל אביב, אבל מרגיש בינתחומי.
- ואגב ספריית מדעי החברה - נתקלתי שם בשירותים הכי מוזרים שראיתי בחיי. ממבט ראשון, לא האמנתי שהדבר הזה יכול להיסגר ושישבני לא יהיה חשוף לעין כל.
לא מטריד? אבל הדלת נסגרת בסוף, בחיי. רק קצת מאתגר לצאת בלי להשפשף באסלה (איכס)
- חזר לי החשק לעשות שופינג. בחיי שהוא דעך, אני לא סתם ממציאה, אבל השבוע, כנראה בגלל באסה אוניברסיטאית שפקדה אותי ביום שני, הוא התעורר בי שוב. אז נכון, זה לא ממש טוב לחשבון הבנק שלי, אבל זה גורם לי להרגיש בחיים (ולא, עדיין לא הספקתי לקנות כלום, בעצם).

- החלפתי צלצול טלפון. זה החדש:

הוא ממש משמח אותי, אבל מרגיש לי שהוא קצת טו-מאץ' כשהוא מצלצל לי בטעות באמצע הרצאות. אולי אני צריכה להחליף למשהו סטרייטי יותר (לא באמת יקרה. ואני גם בחורה, אז בכלל מותר לי)

יום שבת, 10 בנובמבר 2012

סיכום אולטימטיבי של השבועות האחרונים

הפסקול המתאים לערבי מטלות בית, אחרי שטחנתי פסיכולוגיה פיזיולוגית ואת המפנה החומסקיאני, וכל מה שבא לי זה קצת מוזיקת נהגי משאיות: אירוסמית' בכלל, והאלבום PUMP בכלל (שכאן אפשר לשמוע אותו במלואו. לא מצאתי ביוטיוב), עם היילייטס כמו ג'ייניז גאט א גאן ו-לאב אין אן אלווייטור.

אירוסמית' הם כאלה  גילטי פלז'ר איום ונורא שלי, אבל לזכותי ייאמר שאני מודעת לכך לחלוטין. אפילו הצלחתי לגלות פלגיאט מוזיקלי באלבום, בשיר monkey on my back, שהפתיחה שלו היא חיקוי מדויק ל-giving the dog a bone של AC/DC (האם העליתי את התובנה הזו פעם על הכתב? יש לי דה ז'ה וו מטורף ותחושת מיחזור קלה).

הפסקול המתאים לבקרים בהם את לא יודעת אם תפוטרי ממעריב המתפרק לחלקיקים אלמנטריים - fat of the land של פרודיג'י. אני שומעת את זה ומרגישה שאני יכולה ללכת מכות עם העולם.

הפסקול המתאים לבקרים סתם - תכנית הבוקר של טל ואביעד. אני יודעת, כזה סחי מצדי. אבל הם ממש ממש ממש מצחיקים אותי. עד לרמה שבה אני צועדת בשבילי הקמפוס, אוזניות לאוזניי ואני מצחקקת בקולי קולות. בכלל - אני מתה על אביעד קיסוס. אפילו פעם הצעתי לו חברות בפייסבוק, אבל הוא לא אישר אותי.

צורת הבילוי האולטימטיבית - חתונות. כלומר, לא יודעת אם אולטימטיבית, אבל שתיים בשבועיים יוצרות תחושה שמעולם לא בילית במקום אחר מלבד קבלות פנים עם דים סאם ובר חופשי.

אגב חתונות, הדרינק האולטימטיבי שגיבשתי לעצמי - ג'ין עם קרנבריז. ממש של בנות, אבל בלי וודקה.

הלוק האולטימטיבי - שמלה עם בלייזר (או שאולי ז'קט? מה בכלל ההבדל בין ז'קט לבלייזר?) - במקסי, במיני, באקסטרווגנזה, בסולידיות, בקורדרוי - זה פשוט נראה טוב.

הפלצנות האולטימטיבית - יצאתי עם חברה לארוחת בוקר בדליקטסן, הרגשתי כמו קלישאה של וונאבי תל אביבית, אבל היה לי ממש טעים. חיסלתי שם כמויות פליליות של לחם (כלומר - חלות ולחמניות משלל סוגים) אבל הצלחתי להצדיק אותן בכך שמדובר באמת בחריגה ששווה את זה.

הטמטום האולטימטיבי - לנשנש בעבודה 3 וופלים עבשים של עלית, סתם כי הם היו שם. הרגשתי כמו איזו תצפיתנית שבוזה בבסיס נידח. עוד רגע אחזור לסורי ולממרח החלבה של הצבא. בניגוד לדליקטסן, אלה הקלוריות הכי לא מוצדקות של השבוע.

היוטיוב האולטימטיבי - אובמה מייבב (החל מ-3.39 ככה). טוב, מזיל דמעה. יכול להיות שזה מהלך יחצ"ני מחושב, אבל יכול מאוד להיות שזו פשוט נפילת מתח. אובמה, קנית אותי. גם אני מייבבת בכל הזדמנות.

יום שלישי, 6 בנובמבר 2012

מגדלים של בדולח

עד לאחרונה, הייתי בטוחה שנגמר לי מסדרות טלוויזיה - הבית שלי משוחרר מנוכחות המכשיר ואני לא חשה בחסרונו. גם כשאני אצל ההורים, שם ממתינים לי עשרות ערוצי דיגיטל, אני מוצאת את עצמי משתעממת מהם די בקלות. בקיצור, הרמתי את אפי ויידעתי את כל מי ששאל (וגם את מי שלא) שאני בכלל לא אוהבת טלוויזיה ובפרט לא סדרות - אין לי את הסבלנות "להשתעבד" לדמויות ולעלילה מתמשכת.

ואז התחלתי לראות עם חבר שלי את ברייקינג באד (באיחור היסטרי, אני יודעת) ותפיסת עולמי התהפכה לה כליל. אתמול סיימנו את העונה הראשונה ומתחשק לי ברמות-על כבר להתחיל את השנייה. מעבר לזה שהדמויות עגולות ובאמת מוצלחות (ידעתם שוולטר ווייט היה רופא השיניים המתגייר של ג'רי סיינפלד??), כל הנושא של תרבות הקריסטל-מת' בארה"ב סקרן אותי עוד לפני שהתחלתי לצפות בסדרה.

מזהים, נכון? אבל זה גורם לי להבין עד כמה רחוקות-בטירוף הניינטיז

אפשר לומר שאני משלימה עכשיו טריניטי של סיקור קריסטל-מת' בתרבות הפופולרית: הצפייה ב"קר עד העצם" (המעולה!!) פתחה אצלי את הסקרנות והקריאה ב"מתחת לכיפה השקופה" של סטיבן קינג (שלא חף מפגמים, ובכל זאת מעניין) הקפיצה אותה עוד יותר.

זה באמת סם מחריד, אבל מרתק. כאילו מדובר בכלי שישות עליונה שמה בידי האנושות כדי שתשמיד את עצמה (מעבר להשלכות הבריאותיות-נפשיות המזעזעות, "בישול" של קריסטל גורם לנזק סביבתי מטורף - זיהום מי תהום, אדמה וכו'. חוץ מזה, הוא הולך ותופס תאוצה בארה"ב בקרב "אנשים מן היישוב" ומרעיל קהילות שלמות - לא בהכרח בשכונות עוני, אלא גם בקרב חוואים במיד-ווסט, כמו שרואים ב"קר עד העצם"). מעניין בכמה אספקטים שלו "ברייקינג באד" תתמקד, אם כי נראה לי שעיקר הפוקוס של הסדרה הוא בהתפתחות של הגיבור ולא בתרבות הסמים האמריקאית.

אגב, כשסיימנו לראות את הסופרנוס הכנתי ארוחה איטלקית. מה נעשה הפעם בפרק הסיום? (סתם, סתם)

יום שישי, 2 בנובמבר 2012

היפסטרית

כשקיבלתי את הטלפון הנוכחי שלי - גלקסי 2 נחמד ומשוכלל - לא היה דבר שרציתי יותר מאשר אינסטגרם. לתעד את חיי באופן עכור-אך-ענוג ולהיות מגה איט-גירל. לצערי, אז האפליקציה הייתה עוד נחלתם הבלעדית של אנשי האייפון ואני נאלצתי להסתפק בחיקויים לא כל כך רעים, תוך שאני משוטטת מדי כמה שבועות בגוגל-פליי ובודקת אם משאת נפשי הפכה זמינה גם למשתמשי סמסונג הנחותים.

כשאינסטגרם נפתחה לקהל הרחב, כבר עבר לי החשק הבוער להשתמש בה. הפילטרים עדיין נחשקים בעיני, אבל העובדה שמדובר ברשת חברתית די מרתיעה אותי. חוץ מזה, שימוש באינסטגרם הוא הקש המכריע במאזן הקלישאתיות ההולך וגובר שלי (גרה בתל אביב, לומדת מדעי הרוח, חארטה חארטה בלה בלה בלה). גם ככה האחים הקטנים שלי טוענים שאני פלצנית.

ובכל זאת, היום בבוקר נרשמתי. צץ מולי חיזיון פוטוגני שהצריך תיעוד והתחשק לי לשלוח אותו לחברה חובבת אינסטגרם. הייתי נורא עייפה בגלל איזו חתונה שהייתי בה אמש, אולי זו הסיבה בגללה נכנעתי לשד הרשתות החברתיות. לצערי הרב לא ידעתי שאי אפשר לשלוח הודעות אישיות באפליקציה, אז התמונה פשוט מתנוססת בחשבון שלי לדיראון אדם ועולם.

אבל היא יפה, נכון? אלו התכשיטים שענדתי בחתונה, משתכשכים יחד על השיש במקלחת.
מאוד "הבוקר שאחרי מסיבה"


יתר השבוע היה מבלבל קלות - בעיקר ניסיתי להבין איך זה להיות סטודנטית. אני עדיין לא ממש סגורה על תאריכי הגשות, למתי צריך לקרוא מה וכו'. לא רציתי, אבל אצטרך לקנות לעצמי יומן. אני אמנם מאמינה שהפרינט מת, אבל ספציפית כרגע ממש לא נוח לי לנהל את ענייני מהיומן של הטלפון.

------------------------------------

אגב לימודים, השכנה המבוגרת שלי נתנה לי הבוקר נקודת אור למחשבה. היא מאוד התלהבה לשמוע מה אני לומדת וטענה שזה נשמע לה גם מאוד פרקטי. לשם השוואה, היא סיפרה לי על הנכדה שלה, שסיימה תואר ש"אין מה לעשות איתו" באמנות ובעוד משהו. למרות שהיא מאוד חששה לעתידה הכלכלי של הנכדה, הבחורה הצליחה למצוא עבודת חלומות בתור יועצת רכש של יצירות אמנות לבתי מלון. באמת נשמע חלומי.

------------------------------------

עוד משהו שקרה השבוע: הלכתי לבנק וחיכיתי שעות בתור כדי להסדיר את תשלום שכר הלימוד שלי. הייתי ממש מתבאסת מהציפייה אלמלא עמד לפני (והיה אחראי לעיכוב) קשיש חביב ואקסצנטרי שהיה לבוש ממש כמו בלוגרית אופנה:

השמאלי, כמובן
חוץ ממבטא אנגלוסקסי מצלצל, היו לו גם מכנסיים משובצים בסגנון פיג'מתי, ז'קט ספורטיבי שנראה עשוי מפשתן, מוקסינים אדומים קטיפתיים עם איזשהו לוגו מוזהב מקדימה וכמובן - תיק צד של LV. קשה לי להאמין שמזויף. הסבאון התבדח עם אחת הפקידות ואמר לה "look, we have the same pants". לא ראיתי את הפקידה, אבל אני מאמינה שכך אכן היה.

יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

הרוגי התמוזים

כשזה מגיע למוזיקה, אני בדרך כלל טיפוס של לחן ולא של מילים. לרוב אין לי מושג מה אני שרה (ע"ע אבטיח) ואני נהנית במיוחד לזמזם דיסטורשנים ולחקות סולואים של תופים (אינפנטילי, אבל אנחנו לא כאן כדי לשפוט). זו אולי אחת הסיבות שאני מעדיפה בדרך כלל מוזיקה בלעז על פני ישראלית.

אתמול, כנראה בהשפעת לימודי הבלשנות, היה לי חשק עז לשמוע "ארבע אחרי הצהריים". הכי ישראלי ומילולי שיש. ממש לא הצטערתי על ההחלטה, כי נפלתי על אחד השירים הישראלים שאני הכי-הכי אוהבת.

"אתה נותן כוחות גנוזים להרוגי התמוזים". אפילו אני מתקשה להישאר אדישה למילים, במיוחד בליווי המוזיקלי הזה וכשסביבי פארק הירקון (נסעתי מהאוניברסיטה הביתה) המתעורר לחיים מתרדמת הקיץ. אלתרמן חשב שדצמבר מחזיר את האביב לתל אביב, אבל מבחינתי אוקטובר זה מספיק - הלוואי שיישאר ככה כל השנה.

לא צולם אתמול, אבל כן באותה האווירה

יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

מוקדש ל...

בדרך כלל אני כותבת על שירים לתחילת השבוע, אבל אחרי ששמעתי היום את "the great pretender" בביצוע של פרדי מרקורי, השיר פשוט לא יוצא לי מהראש. כשהייתי קטנה נורא אהבתי את הביצוע המקורי, של הפלטרס, ואני בכלל לא בטוחה שהכרתי את הגרסה של פרדי. עכשיו אני לא מבינה איך אפשר לבצע את השיר הזה אחרת, לאור האיכויות הקאמפיות הבלתי מעורערות שלו:


מה שקורה עכשיו

בעיקרון, עדיף שאלך לישון. אני עייפה, קצת לא מרגישה טוב ויש לי שיעור מחר על הבוקר. מצד שני, הפסיכולוגית שלי אמרה (ואני מיישמת) שאני לא תמיד צריכה לפעול לפי "מה שנכון", אלא לפי "מה שמתחשק". אז כרגע מתחשק לי לשפוך את מחשבותיי על הכתוב, בעריכה ממש מינימלית ולא בהכרח עם חוט מקשר.

-------------------------

בכל בוקר אני מבטיחה לעצמי לא להתפתות לתכשיטים הזולים שנמכרים בהפנינג פתיחת הלימודים באוניברסיטה (זו אני שהתרגלתי, או שכמות הדוכנים בתל אביב באמת הצטמצמה השנה?). היום בחנתי בעניין רב שרשרת מוזהבת עם תליון כנפיים מאסיבי, שקרצה לי עוד מתחילת השבוע (היא הזכירה לי קצת את הלוגו של אירוסמית' וקשה לי לסרב לאמריקנה-טראש מהסוג הזה) אבל תג המחיר הפסיכופתי (100 שקל לשרשרת שתוריד עלי צבע for sure) הרחיק אותי משם כמו קסאם חדור מטרה.

לא בדיוק אבל בערך (בים בם בום)

-----------------------

אני בדילמת קניית מתנות - אחותו הגדולה של חבר שלי חגגה יום הולדת לא מזמן. מצד אחד, היא בחורה שיש לה הכל. מצד שני, אני מרגישה שאני צריכה להביא לה משהו וגם יש לי רעיון מעולה למתנה (ובתכל'ס אני איהנה מזה. אין כמו לקנות מתנות לאחרים - כל היתרונות שבשופינג, בלי נקיפות המצפון). גם לאמא של חבר שלי יש יומולדת עוד מעט, ואני מרגישה מחויבת לקנות גם לה מתנה - בייחוד כי היא קנתה גם לי.

כאמור, אני אוהבת לקנות מתנות, אבל כל הסיפור הזה (+ עוד כמה מתנות שאני צריכה לקנות לשתי חברות, לאחי ולאחותי הקטנה) מכניס אותי לסחרחרת פולנית: בכמה לקנות לאחותו של חבר שלי? ובכמה לאמא? ומה בכלל ראוי לקנות להן שלא ייראה צ'יפ אבל גם לא מוגזם? אלו לא יותר מדי הוצאות? (והתשובה הנחרצת - לא. אני צריכה לדכא את ניצני הקמצנות שהחלו לבצבץ בנפשי).

-----------------------

האוניברסיטה מרגישה לי קצת כמו גנון של ילדים מתלהבים. גם בשאלות היומרניות במהלך ההרצאות (שנשאלות אך ורק מתוך ניסיון פתטי להפגין ידענות) וגם במחלצות שאני רואה סביבי. בעיקרון, אני בעד גיוון ומתה על זה שאנשים מתלבשים מתוך מחשבה או קונספט, אבל בפועל ראיתי סביבי ביצועים כל כך כושלים עד שלא יכולתי שלא לבוז להם קצת בלב. ניחוח המאמץ הגיע עד גן יבנה (לפחות).

ספוטד עד כה ונחרטו בזכרוני:
- בחורה בגרבי ברך ורודות מנומרות, דוק מרטינז סגולות, גופייה לבנה גזורה מקו הפופיק בפרנזים ושורטס שחורים. אם, נגיד, הבחורה מהבלוג פאשן טוסט הייתה מעלה פוסט עם התלבושת הזו הייתי חושבת שזה טראשי להחריד אבל נראה עליה לוהט (וגם הייתי מקללת אותה קצת בלב). אני לא יכולה לחשוב על שום בחורה אחרת שתיראה בזה טוב. אפילו קייט מוס תיראה בזה פאתט.

- בחורה שלומדת איתי באיזה שיעור, שהפציעה היום עם חולצת אוברסייז בירוק-בקבוק עם קאט-אאוטס בכתפיים, מהבד הכי סינתטי ונורא שיכול להיות, רעמת שיער מגוהצת במחליק, תועפות מייקאפ והכי חשוב - משקפי קרן (בשביל הטאצ' האינטלקטואלי, ברור) שרכבו לה על קצה האף והזכירו לי את המורה המכשפה שהכינה אותי לבגרות בספרות. היא פשוט  הייתה מאש-אפ מחריד של טרנדים, בדיוק שנייה אחרי שהם יצאו מהאופנה.

חיתוכים בכתפיים. לדעתי, אין דרך ללבוש את זה ולהראות טוב
חבל שלא רשמתי לעצמי תזכורות במהלך היום על שאר מתאמצי הלבוש שנתקלתי בהם היום, כי אלה לא היו השתיים היחידות וממש משעשע אותי להעלות את זה על הכתב. מזכיר לי את היומן שניהלתי בכתה ה-ו-ז, ובו תיעדתי באדיקות מה לבשה כל ילדה בכל יומולדת כיתתית בצירוף דעתי המלומדת והמנומקת בעניין. כל זה, בלי לראות שנייה וחצי של פרויקט מסלול/פאשן פוליס/דורין אטיאס.

יום ראשון, 21 באוקטובר 2012

קצר ונועז

- מה לובשים ליום הראשון ללימודים (באוניברסיטה)? אין לי מושג. עריכה מאוחרת: טוב, החלטתי. חולצת פסים ומכנסיים שחורים, כמה "המלבישה" מצדי. זה פשוט הולך טוב עם התספורת החדשה שלי. אם תזהו אותי, בואו לומר לי שלום.

אני בכלל לא מרגישה כמו מישהי שהולכת ללמוד או כמו מישהי בעלת חזון אופנתי. כל מה שעולה לי בראש כשאני חושבת על בגדים זה זה, אבל נראה לי שהעניין לא יסתייע בתל אביב של סוף אוקטובר.

ועכשיו עליי לשוב אל מטלות הבית, בחירת הבגדים, הכנת הסנדוויצ'ים, סידור הילקוט (נראה לי שאני הולכת עם ג'אנספורט. זו גם הצהרה אופנתית בהפוך-על-הפוך וגם הצהרת כוונות של בחורה שמתכוונת לפקוד את חדר הכושר אחרי הלימודים) וליסבת סלאנדר.

אולי בגלל שאני בכלל בכלל בכלל לא מתרגשת מהלימודים, החלטתי לעשות משהו מרגש באמת מבחינתי ולהעלות לפה תמונה שלי. מהגב אמנם, ומהימים בהם עוד הלכתי עם ג'אנספורט יומיום (AKA בתיכון), אבל עדיין.

מעורר תהיות, נכון? הכוונה הייתה שאראה כמו מישהו/י שמשתין/ה בעמידה.
זו פשוט התמונה היחידה כמעט שיש לי מהגב

יום שלישי, 9 באוקטובר 2012

חוויות קולינריות מהניכר

אפתח ואומר שהסקנדינבים - והנורבגים בפרט - לא מצטיינים באוכל. לא גדל שם כמעט כלום, מחירי הפירות והירקות מטורפים (29 קרונות - בערך 20 שקל - לקילו תפוחים!) ואין תרבות של אכילה בחוץ. כמו שכבר ציינתי, זו הייתה מדינה ענייה מאוד עד שנות השישים ונראה שמרבית תושביה דבקים גם היום באורח חיים צנוע למדי. אף שההכנסה לנפש בנורבגיה היא מהגבוהות בעולם לא ראיתי ברחובות אוסלו אנשים בבגדים שזועקים את תג המחיר שלהם ורוב המסעדות שראינו היו ריקות למדי, עם נוכחות בולטת של תיירים.

משיקולי מחיר ונוחות, השתדלנו בעיקר לבשל לעצמנו. כשקנינו אוכל בחוץ אכלנו בעיקר סנדביצ'ים (יקרים!). גם כשהכנו לעצמנו אוכל לטיולים התמקדנו בסנדביצ'ים - סתם כי יותר נוח לדחוף אותם בתיק. ההיילייטס הקולינריים במהלך הכמעט-חודש הזה היו בעיקר ה-israeli dinners שהכנו למארחים שלנו, שזכו להתפעלות ניכרת :-)

ובכל זאת, יש כמה רגעים שזכו לתיעוד מצולם ולכן כנראה שווים אזכור -

סמורה ברוד - חטיף דני
המארח שלנו בקופנהגן הכין לנו את ה"חטיף" הנ"ל (כך הוא הגדיר אותו - "דניש סנאק") והסביר שהוא פותח ככה כל ארוחת צהריים. על הצלחת לחם שיפון, מרוח בחמאה דנית צהובה. הפרוסה הימנית מעוטרת בהרינג מתקתק ופרוסות בצל סגול חי. הפרוסה השמאלית - בפטה כבד חזיר (כשרות היא מאיתנו והלאה, מה שכמובן הפתיע את כל מארחינו מעודכני החדשות שציפו לארח צמד אורתודוקסים) וכרוב אדום כבוש. להגדיר את העניין לא פוטוגני זה אנדרסטייטמנט, אבל בחיי שזה מאוד טעים.

אי אפשר לבקר בדנמרק בלי להכין עוגיות חמאה דניות
המתכון של העוגיות מאוד פשוט - טונה חמאה, טונה סוכר, קצת קמח, שקדים טחונים ווניל. מעניין אם לקארין גורן שורשים דניים.

טוב, האמת שאת משפחת הפטריות הזאת לא אכלנו - הן סתם חמודות
את החברות הללו מצאתי בגינה העצומה של ההוסטל בו ישנו בכפר פלום. לא נגעתי בהן כי לא היה לי מושג מה טיבן. מה שכן, עם המארחים שלנו באוסלו יצאנו ל"ציד פטריות" באחד היערות המקיפים את העיר. לצערי אין לי תיעוד של הפטריות האכילות מאוסלו, שהפתיעו והיו כתומות-זוהרות, מהסוג שנראה הכי רדיואקטיבי. הכנו איתן ריזוטו מעולה.

אוכל נורבגי אורגינלי. או שלא?
ביומנו הראשון בברגן, שבעי סנדביצ'ים עד האוזניים (אבל רעבים, כי בכל זאת צהריים), החלטנו להתפרע וללכת לאכול במסעדה. בהמלצת מארחינו, הלכנו למקום שנקרא "הפינגווין" והזמנו שתי בירות ושתי מנות רציניות. שלי מופיעה כאן למעלה ומהווה הוכחה לכך שהסקנדינבים הללו פשוט לא יודעים לשווק אוכל. בחיי שהיה טעים, אבל התמונה נראית כל כך חדר אוכל בקיבוץ.. היו כאן קציצות בשר, רוטב חמוציות, תפוחי אדמה, גזר מבושל (WTF? הפייל היחידי בארוחה הזו..) ופירה אפונה. בדיעבד, זה הרבה יותר משקף את המטבח השבדי - בכל זאת, כדורי בשר.

לא התפרענו כמו שזה נראה, אלו כוסות די קטנות!
הבירה הנורבגית לא רעה. הדנית מזעזעת - קרלסברג, טובורג ודברים אף נוראים יותר (בביקורכם בקופנהגן, התרחקו מברזי "וויברו"! יש לה טעם של מי עדן תפוחים עדין). המגש הזה הוגש לשולחננו בפאב בעיר הצפונית ביותר בנורבגיה - טרומסו. יש שם מבשלה מקומית שהיא בהחלט גאוות העיר (קיימת מסוף המאה התשע עשרה, אם אני לא טועה) ומייצרת חמישה או שישה סוגי בירה. אז טעמנו את כל מה שהיה שם.

כמו שאמרתי, הכשרות מאיתנו והלאה
אפשר לומר שהרווחנו עוד יום בטיול. KLM גרמו לנו לפספס את טיסת הקונקשן לארץ ופיצו אותנו בלילה במלון ארבעה כוכבים ליד סכיפהול. אז אמנם לא יצאנו לקרוע את אמסטרדם, אבל ארוחת הבוקר הייתה שווה. 

יום שני, 8 באוקטובר 2012

עוד תמונה מהטיול

אולי הכי מתבקשת, הרי בגלל זה כולם נוסעים -

קרדיט צילום: המדריך שליווה אותנו אל עבר האורורה.
התמונות שלנו משם בלי חצובה וקצת מטושטשות. כמובן שמומלץ ללחוץ להגדלה

זה חי! או לפחות נראה ככה - מתגרה, מחליף צורות ולא מפסיק לנוע. האגדה מספרת שאם מנופפים במטפחת לבנה אל עבר האורורה, היא מתרגזת ויורדת לחטוף אותך (כמעט כמו מה שקרה למאי הקטנה במומינים). הילדים בערים הצפוניות של נורבגיה חוזרים על התרגיל הזה מדי חורף, ורצים להתחבא מתחת למיטה. באופן כללי, כשמטיילים בנורבגיה אפשר להבין מהר מאוד איך התפתחה המיתולוגיה הנורדית העשירה. הטבע שם כל כך דרמטי וחורץ גורלות, תחושת יראת הכבוד היא בלתי נמנעת.

חבר שלי ואני תכננו עוד לפני שיצאנו להעלות את כל רשמי הטיול לבלוג ייעודי שנפתח לשם כך. יש באמת המון מה לספר ולהראות - מאות תמונות, נופים מדהימים וחוויות תרבותיות ואנושיות מיוחדות (עשינו 80% מהטיול בקאוצ'סרפינג, וזה באמת מרתק. זוכרים את הפוסטים של נגה סדן על היורוטריפ שלה?)

חבר משותף הציע לנו לנסות לשווק את הסיפור ככתבת פרילאנס לאחד המגזינים\אתרים שעוסקים בתיירות חו"ל, אני עדיין חושבת על זה. מצד אחד, כתבנו בנימה מאוד אישית ולא מאוד "מדריך תיירית". מצד שני, זו דווקא יכולה להיות נקודה לזכותנו. ניו ג'ורנליזם וזה (בעוד עתיד הקריירה האולד-ג'ורנליסטית שלי לא מאוד מבטיח).

יום שישי, 5 באוקטובר 2012

מסע ללא שופינג (כמעט)

חזרתי מהמדינה היקרה בעולם (כמעט). שלושה שבועות בהם לבשתי רק טרנינגים, נראיתי קצת כמו ילד קטן והתחשלתי בהחלט מבחינת החשיבות שאני מקדישה למראה חיצוני (רמז: כשאני לא נראית טוב, אני נהיית עצבנית ו\או בדיכאון). כיף לדעת שאני יכולה לפעמים להתנתק לחלוטין מהעיסוק בעצמי, ופשוט לקלוט את היופי והחוויות שסביבי בלי להעביר אותן דרך פילטר "איך אני נראית\מרגישה עכשיו".

כמו סימן משמיים, בסוף שלושת השבועות הללו (וליתר דיוק - ביום הלפני אחרון באוסלו) נתקלתי במציאה אמיתית. במדינה שבה סנדוויץ' בסאבווי עשוי להגיע ל-75 קרונות (בערך חמישים שקל), כיף למצוא ג'ינס ב-67 שקלים :-) ועוד אחד ממש מוצלח - בצבע הנכון ובלי שפשופים משמינים. נראה לי שהם ילכו מעולה עם הסוודר החדש ממנגו.

הפרחים ל-H&M
הנורבגים לא חזקים במיוחד באופנה (או באוכל, אבל לא אפתח את זה כרגע). הם אומה שדי משוגעת על ספורט, ואולי בגלל הסיכוי הסביר שבדרך מהעבודה תקפוץ לאיזה טיפוסון על הר, המלתחה הרווחת שם היא ספורטיבית ביותר, עם נעלי התעמלות, תיקי גב לא חינניים ושלל בגדי דרייפיט. נדהמתי לגלות שבכל אחת משלוש קומותיו של ה-H&M הענק בו רכשתי את הג'ינס (יש H&M לא ענק, בעצם?), הוקדש רוב המקום לבגדי ספורט זרחניים וצמודים, שבארץ אפשר להיתקל בהם בעיקר במגה ספורט. במראות אירופאיים מסוגננים סטייל בלוגי אופנה בקושי נתקלתי שם. מצד שני, זו ממש לא מדינה אירופית טיפוסית.

ממש התאהבתי בסתיו הנורבגי. הוא הימם אותי בצבעים העשירים והרוויים שלו, שכאילו נלקחו מאיזו קולקציית סתיו-חורף שיצאה למדפים. בורדו וירוק-יער, אלה הצבעים הנכונים לעונה, לא?

צילום: אני. כדאי ללחוץ להגדלה, לדעתי

יום שני, 10 בספטמבר 2012

אירועי אוקטובר

עוד מעט אני נוסעת. כשאחזור, אני מקווה ש -

יפסיקו להוציא את המיץ ל"חמישים גוונים של אפור". אני נשבעת ששמעתי אתמול איזה תכנון לארגן הקראה של כוכבי "היפה והחנון". הצפי שלי: גל"צ יעלו תסכית רדיו (במסגרת ניסיונות ההצערה הפתטיים שלהם.. "מה שקורה עכשיו" וכו') בכיכובו של אהוד גרף, וימאיסו אותו סופית (את הספר! לא את אהוד) על הקהל הישראלי.

תיפסק הסאגה המביכה והאיומה הזו של מעריב. כשהייתי קטנה, אחד ההיילייטס של סוף השבוע שלי היה מוסף "תרבות מעריב", עם הטורים של ליסה פרץ, שמעון אדף, שי להב וגל אוחובסקי (יכול להיות שלא כולם כתבו במקביל. אל תתפסו אותי במילה) וכיתובי התמונות שנראו לי בגיל 13 כמו שיא השנינות. אני ממש לא מאמינה שזה מה שקורה שם כרגע.

תהיה לי עבודה. או איזשהו כיוון.

-----

אה, וכמובן - שנה טובה, מועדים לשמחה וצום יעיל :-) אני יוצאת למסע.

יום שישי, 7 בספטמבר 2012

היעד הבא שלי

אחרי שאחזור מהצפון הרחוק, אני חייבת לנסוע ללונדון. מלבד העובדה שמעולם לא הייתי, שמהווה חור רציני בהשכלתי התרבותית (וקראתי כל כך הרבה ספרים - בעיקר ספרי ילדים - לונדוניים!), בפרבר בריקסטון משתמשים בשטרות עם פרצוף של זיגי סטארדסט במקום ש"י עגנון. אני חייבת למסגר לעצמי אחד כזה.


הקרדיט - לכלכליסט.

וגם - זוכרים את הפוסט על השטר השבדי של נילס ואווזי הבר?

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

little baby nothing

יש איזו בחורה שעובדת איתי, שאני באמת מחבבת ונהנית להעביר בחברתה את המשמרות. היא טובה במה שהיא עושה, ונראית לי באופן כללי בחורה די מוצלחת (שגם נראית טוב).

אבל - זה היה בלתי נמנע, ה"אבל" הזה - יש לה נטייה מוזרה לדבר כמו תינוקת. לא "בו בו גו גו", אלא פשוט לדבר במעין קול תינוקי ומתפנק שכזה, שמורח את המילים ומשווה לה אצטלה לא אינטליגנטית במיוחד. ואני יודעת שיש בה יותר מזה! כשאנחנו מדברות אחד-על -אחד זה פחות מורגש - לפעמים לא מורגש כלל. אני אהיה זהירה ובכל זאת אומר שלדעתי, היא משתמשת בטון הזה בעיקר בדיבור עם גברים.

כששמתי לב לזה לראשונה, זה הדהים אותי. לא חשבתי שהתופעה הזאת עדיין קיימת, זה נראה לי כמו טרנד שחלף לו לפני עשור (זוכרים? בנות שמדברות בקול תינוקי ומתפנק? לא פגשתי כאלו מאז החטיבה). כשהייתי נערה ונתקלתי בתופעה הזו, רוב הבנות שדיברו ככה היו מאוד סלף-סנטרד ונראו גם בטוחות בעצמן. במקרה הזה, היא נראית לי נורא פגיעה ומעוררת בי המון אמפתיה ורחמים. אני באמת דואגת לה. מה הוביל אותה להתנהגות הזאת, ולמסקנה שהדרך הנכונה להתנהל בעולם הזה היא להקטין את עצמה (גם מנטלית)? שורת דייטים טראומטית? אולי היחס המגעיל של חלק מהאנשים שעובדים אצלנו?

אני לא זוכרת שהיא דיברה ככה כשהיא התחילה אצלנו, ולכן נראה לי שזה משהו שהתפתח במהלך החודשים האחרונים. בזמן האחרון התחלתי לשים לב שהיא גם הולכת בצורה שתואמת את הטון הזה, במין אופן שאולי הייתי מטופפת בו כשהייתי בת עשר, כשרציתי שיגידו שאני חמודה.

נזכרתי בזה שוב כשקראתי איזו כתבה על שובו של טרנד הקוקיות (AS IF! אולי עגבניות, וגם זה בקושי. אבל אני סוטה מהנושא..) שאזכרה איזו אפיזודה ב"רוק 30" על עובדת שטינה פיי שוכרת, שהקטע שלה הוא להיות "תינוקת סקסית".


אני חושבת ש-18 השניות האלו מסכמות די טוב את כל מה שכתבתי (אם כי במקרה הזה, הבחורה הבלונדינית מאוד בטוחה בעצמה ולא משדרת פגיעות כלל).

ולסיום - השיר הבא מוקדש לאותה בחורה, ובכלל לכל הבחורות שמצאו מפלט בתינוקיות. לבי יוצא אליכן.



יום שלישי, 4 בספטמבר 2012

אני בחיים, בחיי


  • פשוט - הייתה לי יומולדת (ויש לי המוןןן בגדים חדשים)

זו רק טעימה חלקית, וזה נראה פי מיליון יותר שווה במציאות

  • עשיתי מלא כיף ביומולדת (אכלתי נהדר ופרגנתי לעצמי מסאז' פשוט מעולה שחלמתי עליו שנתיים בערך)
  • טסתי לחו"ל
  • אני טסה שוב בקרוב מאוד (ליעד אחר) - וזו עוד טעימה: (איך פחדתי מהגבירה קרה כשהייתי קטנה!)



  • עוד שנייה וחצי אני מתחילה ללמוד (ומלאה בתהיות קיומיות בעניין)
  • ובינתיים - מקום העבודה שלי מתפרק קצת (ואני מתה לכתוב על זה, אבל חוששת למשרתי)

יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

שיר לתחילת השבוע

והיום בפינתנו (הלא קבועה, אבל מסתמנת כמשהו שאני נוטה לעשות בדרך כלל בימי ראשון) - קיטש שנזכרים בו (לפחות אני) במשמרות לילה, כשאין איש סביב וברדיו מחיים מחדש כלמיני להיטי ניינטיז נשכחים. אומרים שהניינטיז חוזרות בענק, אז בבקשה:


breaking news

חזרתי מחו"ל (כרתים, היה מהמם) היישר אל ידיעה מרעישה: האם מישהו אי פעם שיער שרוברט דאוני ג'וניור הוא רפובליקני? אני הייתי בשוק כשקראתי את זה.


המקור - כאן: http://www.foxnews.com/slideshow/entertainment/2012/08/25/celebs-left-right-conservative-liberal/?intcmp=features#slide=1 -(אבל אולי בגלל שאלה פוקס ניוז, יש מקום לחשד שהם היטו את התוצאות)

חוץ מרוברט, מצויינים פה עוד כמה כוכבים ודעותיהם הפוליטיות המפתיעות - או שלא (בעד מי הילארי דאף למשל? תודו שהתהייה עוכרת שלווה). כל הניחושים שלי התבררו כנכונים, חוץ מבמקרה שלהלן (וגם קלסי גרמר, אם כי היה לי חשד).

יום רביעי, 15 באוגוסט 2012

בצקי

אתמול הייתי במסיבת בריכה, הפעם הראשונה שבה לבשתי בגד ים בפומבי השנה. אני פחות מתוסבכת ממה שהייתי בעבר, אבל לפעמים נדמה לי שלעולם לא אחוש בנוח בבגד ים. נכון, רוב הבחורות שם היו מלאות ממני, ובכל זאת הרגשתי מעט בצקית ורופסת. גם בגלל עורי הלבן כשלג (שבדרך כלל לא מפריע לי), וגם בגלל שתי הבחורות בעלות הרגליים המושלמות שהיו שם בכל זאת. תמיד - בכל אירוע שהוא - תהיה לפחות בחורה אחת בעלת רגליים ארוכות ומושלמות שתגרום לי לאי אלו רגשי נחיתות. איך לעזאזל יוצאים מזה? כבר עשר שנים אני מנסה ולא מצליחה באמת.

הפעמים היחידות בחיי שחשתי בנוח בבגד ים (או בתחתונים וחזיה) היו בקיץ שביליתי בארה"ב בסוף התיכון - הייתי רזה יחסית לבנות גילי האמריקאיות ונחושה בדעתי לא להשמין משפע הג'אנק פוד שנתקלתי בו. בשלושת החודשים הללו אכלתי בעיקר סלטים וטורטיות, רזיתי ארבעה קילו (בשביל הגובה שלי מדובר בהמון) והלכתי לאינספור פול-פארטיז. בישראל, בינתיים, הייתה מלחמה.

הפעם השנייה הייתה בטירונות. הגעתי לצבא רזה יותר ממה שהייתי אי פעם (אותם ארבעה קילו שנשרו ממני ביבשת המוזהבת), החום הכבד של טירונות יולי והמטבח המצ'וקמק של הבה"ד השירו ממני עוד שלושה קילוגרמים. כשהלכתי להתרחץ במקלחות הצבאיות של מגורי הבנות, הלכתי רק עם חזייה ותחתונים - הרגשתי כל כך רזה, כמו הבנות שתמיד קינאתי בהן.

בשנה הראשונה של השירות הייתי עדיין רזה מאוד. למרות זאת, לא הרגשתי יפה. משום מקום (ובדיעבד - בגלל הלחץ המטורף שהייתי שרויה בו) צצו על פני החצ'קונים שמעולם לא היו לי בתיכון, והרגשתי די נורא עם עצמי. מתישהו במהלך השנה השנייה חזרתי להיות חיילת מן השורה, התחלתי לאכול את ממרח החלבה של חדר האוכל עם מלאן פרוסות לחם - וחזרתי למשקלי המקורי.

כיום אני שוקלת קצת פחות מזה, ונעה בין שביעות רצון לבין דכדוך. אני אוכלת בריא, אבל כבר לא נתונה במשמעת הברזל של סוף התיכון (אז לא אכלתי כמעט לחם). יש סיטואציות שמוציאות אותי מאיזון, כמו מפגש עם אמזונות נורדיות בלונדיניות, חלקות שיער וארוכות רגליים. בנסיעה לברלין, למשל, חשתי לפעמים גוצית ביותר. בעוד כמה שבועות אני נוסעת למעוז הנורדים - נורווגיה. אני מקווה שלא אצא שם מדעתי. נראה לי שאני צריכה לאמץ לעצמי את ג'יי לו כמודל יופי. היא לא נותנת לאף שטות סקנדינבית/קייט מוסית/הירואין שיקית לערער לה את הביטחון העצמי.

בסוף התיכון, בתקופה שממש רזיתי, שמעתי בלי הפסקה את האלבום הזה. זו הייתה הפעם הראשונה שממש נדלקתי על אלבום והבנתי שמוזיקה שווה הרבה יותר מגלידה. אני עדיין חושבת שהוא מצוין.



יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

midnight rush

אתמול לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטה שעתיים - אם לא יותר - והמוח שלי קדח מרעיונות.


חשבתי על המקום שבו אני רוצה לאכול עם חבר שלי ביומולדת (דליקטסן, בהמשך לפוסט הקצרצר הקודם), על המקום אליו אני רוצה להזמין מלאן אנשים ליומולדתי (ואני מתלבטת איך לעזאזל לעשות את זה - יש מלא אנשים שאני רוצה שיבואו, לא בא לי לארח אותם בביתי ואני אף פעם לא יודעת אם זה בסדר לשריין שולחן בבית קפה ל-"20 אנשים... פלוס מינוס, חלק עשו לי מייבי בפייסבוק ואחרים אמרו שיבואו אחרי המשמרת, אז השולחן יתמלא יותר לקראת חצות ויש מצב שנצטרך עוד שולחן").

חוץ מזה, המצאתי רעיון לתבשיל שנראה לי אקזוטי, משביע ובריא במידה (אורז מלא עם גרגירי חומוס ונתחוני עוף, עם חלב קוקוס - כן כן, מצאתי דל שומן - וכוסברה), אבל אצטרך להוציא אותו אל הפועל רק בעוד שבועיים, כי אני טסה ביום א' ואין סיכוי שחבר שלי יאכל משהו עם כוסברה.

וגם - חשבתי על שלוש חולצות שאני רוצה להכין. ללכת לחנות הדפסות וזה, ממש כאילו הייתי בכתה ט' עכשיו. הראשונה - לבנה, עם שרוולים קצרים מקופלים (עם סיכות ביטחון שעוזרות להשאיר אותם במקום) ותמונת שחור לבן של דיוויד בואי מסוף הסבנטיז (אולי עטיפת האלבום של הירוז?), השנייה - שחורה עם ציטוט בלבן מתוך moonage daydream. בהתחלה חשבתי לעשות עם הציטוט מ"צ'יינג'ז" שפותח את "מועדון ארוחת הבוקר", אבל החלטתי להרגיע עם המחווה לסרט. השלישית תהיה גם שחורה, עם תמונה של מארק בולאן מ-TREX. ההשראה: חולצה שאיגי פופ לבש בתמונה מפורסמת במיוחד.



בקיצור, היה לי לילה מאני במיוחד (מלשון מאני-דיפרסיבי, החלק הפעיל). חבל שאין לי איזו מחברת ליד המיטה שאוכל לשטח בה את הגיגי הליליים, אם כי אין לי מושג איך לעשות את זה בלי להעיר את חבר שלי. התוצאה היא שעכשיו אני קצת עייפה ולא בא לעשות שום דבר במיוחד. מזל שאני לא עובדת היום. מצד שני, ימים נטולי עבודה הם תמיד קודש לסידורים.

קצרים 2.0

אולי בגלל יומולדתי הקרב ואולי סתם, מתעורר אצלי בזמן האחרון חשק ליהנות מהחיים באופן מושחת (ולא, הוא לא תמיד קיים. גם עכשיו הוא מתעמת לא מעט עם רגשות אשם). בכל מקרה, אני קורבן של מתקפות יח"צ מוצלחות וממש בא לי לאכול כאן, וגם כאן.

שתי בנות הגיעו היום לעבודה עם שמלות מיני ורודות. אני נוטה להאשים את אמה בנטון, ששבה לחיינו במפתיע ועם מינימום של הכנה מוקדמת.

יום חמישי, 9 באוגוסט 2012

הכי כיף

למדוד שמלה בחנות, לצאת מתא ההלבשה ולשמוע מישהי אומרת למוכרת "איפה יש עוד כאלו?".
בסוף בכלל לא קניתי את השמלה ההיא, אבל זה היה מספק עד מאוד :-)

יום שני, 6 באוגוסט 2012

חשק לחורף

אין לי באמת חשק שיגיע החורף, אבל אחרי שעיינתי בכתבה הזו על "מדריך הטרנדים" לחורף הקרוב, יש לי כבר השראה מה ללבוש (וגם איך להסתרק):


התמונה מכאן: http://thebestfashionblog.com/page/103

התאהבתי במקסי בקיץ הזה ונראה לי שהחורף ימשיך באותו סימן. רק צריך להקפיד לאסוף את שולי החצאית באלגנטיות, כדי שלא תתמלא בבוץ לא אלגנטי בעליל.

מהו סרט הבנות האולטימטיבי?

יש לי אחות קטנה, בתחילתו של גיל ההתבגרות, שצעירה ממני בעשור בדיוק. אני מרגישה הרבה פעמים שאני לא מקדישה לה תשומת לב כמו שהייתי רוצה, ומשתדלת לפצות בשיחות טלפון ארוכות כשיש זמן ובצפייה משותפת בסרטים.

סרטים הם בהחלט הקוואליטי-טיים שלנו. אני לא זוכרת איך זה התחיל בכלל, אבל איכשהו יצא שהיא נורא רוצה לצפות איתי ב"סרטי בנות". אני חושבת שקלולס - כמה קלאסי - היה יריית הפתיחה. היא נהנתה ממנו נורא.

היו כמה סרטים שראיתי איתה שהיא ממש לא סבלה - כאלו שמבחינתי הם קלאסיקות ("יפה בוורוד", "שירת הסירנה" ו"מועדון ארוחת הבוקר" - שתכל'ס שווה בעיקר בגלל הפסקול והציטוט של בואי בהתחלה). בעקבות האכזבה הנוראית שהייתה לה משני הג'ון יוזים הללו, היא החליטה שהיא לא סובלת סרטי אייטיז. כדי לתקן לה את הרושם הזה, צפיתי איתה באחד הסופ"שים האחרונים בריקוד מושחת, וכמובן שהיא נהנתה ביותר.

(היא אולי לא אהבה, אבל כשאני שומעת את השיר על רקע הסצנות הללו משהו זז אצלי בהחלט)


יש סרטי בנות כיפיים שנהניתי לצפות בהם בגיל עשר ואני נהנית עד היום, אבל בעקבות שלל החוויות והדיונים עם אחותי, אני תוהה אם ישנם כאלו שלמרות המעמד האיקוני-תרבותי שזכו לו, פשוט לא עמדו במבחן הזמן ועוד עשור יישכחו לגמרי.

לשם הדוגמה- אחותי ממש נהנתה כשצפינו בגרסה המחודשת של "גאווה ודעה קדומה" (זו עם קיירה נייטלי), ונראה לי שהיא הייתה נהנית גם מצפייה במיני-סדרה המיתולוגית של הבי-בי-סי. אמרו את זה קודם, לפני, אבל ג'יין אוסטן היא כנראה תסריטאית הצ'יק-פליק הטובה בהיסטוריה.

בכל פעם שאני חושבת על זה, מתגבשת אצלי בראש רשימת "סרטי הבנות האולטימטיביים" - כאלו שהייתי מוכנה שיהיו לי על המחשב, כדי לצפות בהם בכל יום מחלה\מצברוח מצ'וקמק:

כרגע ברשימה (הסדר אקראי ולא מהווה דירוג):

  • 10 דברים שאני הכי שונאת אצלך
  • קסם מעשי
  • יומנה של בריג'יט ג'ונס
  • דלתות מסתובבות
  • בתולות הים
  • קלולס
  • ילדות רעות
  • ריקוד מושחת
  • יפה בוורוד
  • מועדון ארוחת הבוקר - אני לא יכולה לשמוע את הסימפל מיינדס בלי להתרגש עד כלות
  • מעודדות צמודות
  • ארוחת בוקר בטיפאני
  • יופי מקומי - drop dead gorgeous (אם כי ממש לא מדובר בסרט בנות קלאסי)
  • אישה יפה - כל כך מהנה, אבל עם רגשות אשם קשים של פמיניסטית מזועזעת
  • גריז
  • חופשיות על הבר - כן, הוא גרוע ועם עלילה קלושה, אבל מושלם כשחולים בבית
שכחתי משהו? אני בטוחה שהרשימה לא שלמה..





יום ראשון, 5 באוגוסט 2012

תנו לי לבדר אתכם

במקום הקדמה: יש לי לעתים נטייה להזדהות באופן מאוד טוטאלי עם אחרים. כמו אמפתיה, אבל מוגזמת. בגן, למשל, נהגתי לבכות כשהגננת צעקה על ילדים אחרים.

אתמול בערב הלכתי למופע הסיום של חבר שסיים את לימודי המשחק שלו בניסן נתיב. המופע לא היה רק שלו, אלא כמקובל - של כל בוגרי המחזור. נהניתי מאוד. צחקתי, החכמתי, התלהבתי (לא מהכל-הכל. היו כמה קטעים שצרמו לי קצת בגלל אובר-אקטינג ו/או דידקטיות יתר) אבל כל הזמן ניסרו לי מחשבות טורדניות בראש: "מה עכשיו? מה הם יעשו? נורא קשה להתפרנס ממשחק בארץ, ובכלל למצוא בזה עבודה. כמה מהם יהפכו למורים למשחק? כמה אני אראה בפוסטרים של הצגות ילדים? מה אחוז בוגרי ניסן נתיב שמשתלבים בתחום לעומת בוגרי בית צבי, או יורם לווינשטיין?" וכך הלאה והלאה.

אין לי תשובות. אני באמת מאחלת לכולם שם בהצלחה (חלק - לפחות אחד שאני יודעת עליו - כבר מצליחים ודי מוכרים) ומזכירה לעצמי שזה מגוחך למלא את ראשי במחשבות המלחיצות שלהם.

***

יומיים לפני כן, בחמישי בערב, הלכתי עם חברה להופעה של שילה פרבר בתיאטרון תמונע. לא משהו שהוא הסגנון שלי בדרך כלל (עיבודים לשירי משוררי כסית), אבל התחשק לי לזרום ולחרוג מהשטאנץ שלי. לפני ההופעה גם גיגלתי את שילה פרבר, והגעתי לבלוג הזה: http://sheilaferber.blogspot.co.il/ (שמתעדכן עדיין בימים אלו ממש). היא כותבת שם על התקופה שבה - אחרי שהוציאה את האלבום הראשון שלה - נאלצה לעבוד כשומרת בחניון.

יכול להיות שאם לא הייתי קוראת את "יומן החניון" של שילה לפני ההופעה לא הייתי שמה לב, אבל בחמישי בערב הבחנתי בהבלחות חוסר ביטחון עצמי ותסכול-מרמור אצלה, והזדהיתי נורא. אמנם לא נאלצתי מעולם לעבוד כשומרת בחניון, אבל זה הזכיר לי את התקופה שהייתה לי אחרי השחרור מהצבא (וגם במהלך השירות), כשלא הפסקתי להשוות את עצמי לחבר'ה ששירתו איתי ולהרגיש שאני לא מספיק טובה.

מעניין ממה שילה פרבר מתפרנסת עכשיו. התחשק לי קצת לשאול אותה על התקופה הזו של החניון, אבל הרגשתי שזה אישי מדי (למרות שמדובר ביומן שמתפרסם ברשת), וששאלה כזו יכולה לסדוק את שריון הביטחון העצמי שהיא השתדלה לעטות על הבמה.

***



אני זוכרת שקראתי פעם ראיון עם רובי וויליאמס, שסיפר על סיבוב הופעות טראומטי במיוחד בארה"ב. בבריטניה הוא היה אז כבר כוכב ענק, אבל ברוב המקומות שהוא הופיע לא זיהו אותו ושאלו אותו שוב ושוב איך זה שקוראים לו כמו לרובין וויליאמס.

יום חמישי, 26 ביולי 2012

רגע של הלם שטחי

מזהים את הבחורה שבתמונה?


לא, זו לא מרגלית הר-שפי. זו זואי דשאנל בתמונה נושנה מ-2001 (ותודה להאפינגטון פוסט)
היא נראית כל כך סתמית בשיער שטני. מצד שני, תחילת שנות האלפיים היו תקופה כל כך דלוחה מבחינת סטייל, שאולי אני צריכה לפרגן לה שהמצב לא היה גרוע אפילו יותר.

לראיה, הוכחה לזוועות שהניבו סוף הניינטיז-פינת תחילת האו'טיז (מבחינת לבוש, כן?! אני מתה על הסרט הזה ועל הקאסט שלו - מתים כחיים):
היה לי ג'ינס כמו שמליסה ג'ואן הארט לובשת פה. האימה

המלך ואני

אני מתה על ברק אובמה. בחיי. ברור לי שהוא מוצר מהודק ומהוקצע, פרי עמלם של יחצ"נים ויועצי תדמית לרוב, ובכל זאת אני קונה את זה (כמו עוד עשרות אלפי אימג'ים מהונדסים ומיוחצ"נים שמשכנעים אותי בלי שאני בכלל שמה לב). התמונות בטוויטר של הקמפיין שלו (כשלא מדובר בסקרי מארקט-ווצ') ממש ממכרות:

כי גם כשהוא מנשק תינוקות, הוא בודק להם על הדרך חשמל סטטי בשיער
זו עבודת שיווק גאונית. נשיא ארה"ב בימינו הוא הרי מה שהיה פעם קיסר רומא - ואנחנו בסך הכל פרובינציה. אמנם בעלת משקל פוליטי, אבל עדיין פרובינציה שלהוטה לשמוע קצת פרטים עסיסיים מהמתרחש בחצרו של הקיסר (רק כדי להיווכח שהוא אכן בן אדם אמיתי, כמונו). אובמה משתמש במדיה חברתית בצורה מעוררת הערצה. הוא מצליח לגרום לנו להרגיש שאנחנו באמת חווים רגעים קטנים ומשעשעים מחיי היומיום שלו. אין לי ספק שהכל מתוכנן ומוקפד מראש, אבל הוא מצליח לשוות לזה אפיל ספונטני חינני ומשכנע.

התמונות של רומני, לשם ההשוואה, נראות מאוד מאולצות ופלסטיקיות. גם הוא משתמש באינסטגרם, אבל אני ממש יכולה לדמיין את מנהלי הקמפיין יושבים איתו ואומרים לו: "שמע, זה הדבר החם עכשיו. אנחנו גם צריכים שתמצא לנו תמונה שלך עם אשתך מהסבנטיז, רטרו הולך עכשיו חזק". (אובמה בטח לימד את הקמפיינרים שלו מה זה טוויטר, או אז כשהתמודד לקדנציה הראשונה). בכלל - אצל רומני יש המון תמונות מטושטשות ולא כל כך מוצלחות. רואים שהחבר'ה שלו לא לגמרי מבינים את כוחה של המדיה החברתית.

יום רביעי, 25 ביולי 2012

עלילות הראשג"דית בעיר הגדולה

לא יודעת אם חלקתי פה אי פעם את פריט המידע המפליל הזה, אבל הייתי פעם בצופים. מה זה פעם? הייתי ה-צופים בצ' היידוע. מדריכה, ראשג"דית, מרכזת ומה שלא תרצו, עם חאקי מרובב שיצרתי מבגדים של אבא שלי + תועפות של צבע גואש (הייתי כמעט תמיד אחראית תפאורה/שלטים/קישוט) ומראה כולל שמנסה להיראות כמה שיותר מרושל ולא מושקע.

היינו שבט של בנות בעיקר, והרוח השלטת הייתה מוות לגנדור. מעין תפיסה חלוצית-קיבוצית כזאת, שמי יודע מאיפה שאבנו אותה. אמנם לא השתייכתי לאסכולת הבנות שלא מתרחצות בטיולים, אבל מהר מאוד למדתי שמי שמשקיעה (בחיצוניות) - שוקעת. חאקי נקי משמעו בטלנות ואיפור בעיניים משמעו פקאציות ריקנית.

"שמעתי שמרג'ורי עשתה פן בשישי האחרון!" - "בחייך? איזו פרחה"

ניצני המרד היו אצלי מאז מעולם - תמיד אהבתי להתלבש ובערך מאז כתה י"ב גם החזקתי מעצמי אחת שיודעת איך לעשות את זה כמו שצריך. בצבא, כשעברתי לעיר הגדולה, השארתי את כל עולם הפוריטניות הזה מאחורי. על מדים אמנם הייתי מצ'וקמקת ואומללה, אבל קניתי בגדים ואיפור בתאוותנות ובכל הזדמנות אזרחית השקעתי בעצמי עד בלי די. 

למה אני חוזרת אחורה ומספרת את זה? כי הגישה הזו, לפיה "השארתי את פרק הצופים מאחורי", ממשיכה לשבת אצלי בראש עד עכשיו. מאז התיכון אני ממעטת מאוד לצאת לטיולים (כי כבר ניגבתי אפים של חניכים מנוזלים בשלל נחלים ברחבי הארץ), שלא לדבר על קמפינג. כבר ישנתי מספיק באוהלים וקיפלתי שק"שים מתוך שינה. זו הסיבה שגם לא התחברתי לעניין פסטיבלי המוזיקה בחו"ל. זה נראה לי כמו פיצוי למתבגרים אירופאים מחוטטים שמעולם לא חוו מחנה קיץ מרופש כהלכתו, ולכן מרגישים צורך בלתי נשלט להתפלש בבוץ השחור של סקוטלנד/הולנד/לידס, לבקר בשירותים כימיים מצחינים ולהתחיל עם בחורות רנדומליות. 

חבר שלי, לעומתי, דווקא מאוד בקטע. הוא כבר היה בשלושה פסטיבלים ומת ללכת לעוד. כל פעם שהוא סיפר לי חוויות מאחד מהם, הרגשתי כמו פארטי-פופר מבאסת שלא מצליחה להתלהב. אז לפני שבועיים החלטתי לעשות מעשה, וללכת איתו לסרט על פסטיבל מוזיקה. הלכנו לראות את "רוצה רק אותך"**, שצולם כולו באיזה פסטיבל בסקוטלנד. המסקנות: הסרט טיפשי לאללה, אבל בדיוק מה שהמוח שלי יכול להכיל ב-32 מעלות ומאה אחוזי לחות, וגם - איכשהו הוא הצליח לעורר בי חשק ללכת לפסטיבל. כנראה עבר מספיק זמן מאז הצופים. בקיץ הקרוב כבר לא נלך לשום פסטיבל, אבל בספטמבר אנחנו נוסעים לסקנדינביה - אולי נספוג שם השראה לגיחה הבאה שלנו לחו"ל.

** אגב - את הסרט ראינו ב"לב" דיזנגוף סנטר. זו הפעם הראשונה שהייתי שם - אנחנו בדרך כלל הולכים לרב חן בכיכר דיזנגוף ומתבאסים בכל פעם מהצוות האנטיפט ומהעובדה המרגיזה שבסוף הסרט מוליכים אותנו במורד חדר המדרגות הצפוף והאפלולי (אי אפשר אפילו ללכת לעשות פיפי! וזה מאסט אחרי סרט במיזוג המקפיא שמלווה בקולה) ומשליכים אותנו לרחוב - בדיוק אל פתח מועדון הערסים שנמצא בקומת הקרקע. אז ב"לב" זה ממש לא ככה. המתחם כולו ממש מואר וכיפי והצוות נורא נחמד. אני תוהה אם האוריינטציה שלו כקולנוע לסרטי איכות מושכת עובדים שבאמת אוהבים קולנוע ולכן ממש נהנים מהעבודה שלהם.

יום ראשון, 22 ביולי 2012

על תחתונים ומסחר זעיר

לא כתבתי פה בשבועות האחרונים כי עבדתי המון. בשתי משרות, ליתר דיוק. את הזמן הפנוי המועט שהיה לי העברתי בקריסה במיטה או בקריאת ספרים. סיימתי שניים - את "עפיפונים" של רומן גארי ואת "בזעיר אנפין" של ירמי פינקוס. מאוד נהניתי (מהספרים, לא מעומס העבודה).

במהלך השבועיים הללו גם קיבלתי דחייה מהתכנית שניסיתי להתקבל אליה באוניברסיטה. באופן מפתיע - דווקא הוקל לי. אפפה אותי תחושת שחרור נהדרת מרגשות אשם - שאני לא הולכת לתפוס את מקומו של מישהו שבאמת רוצה להיות שם. לא עוד מסגרות לילדים בעלי דחף עז להצטיין, לרצות ולהיות חיית המחמד של המורה! ווהוו!

כבר שמתי לב מזמן, בעבודה הקודמת שלי, שככל שיש לי פחות זמן פנוי ואני עובדת יותר מתעורר בי חשק עז יותר לקנות בגדים. (קצת מזכיר את the story of stuff שכבר דיברתי עליו. גם אני קורבן של השיטה). הפעם, מצאתי את עצמי מתעוררת בבוקר והולכת לישון עם כל מיני רעיונות ביגוד יצירתיים, שהובילו אותי למדידת פריטים שבחיים לא הייתי מודדת בעבר (חולצת אוברסייז מנצנצת, למשל, חצאית פליסה משיפון ועוד כלמיני דברים שבעבר נראו לי כחלק אינטגרלי מהמלתחה של אנני-פריד ואגנתה מאבבא אולי, אבל בטח שלא חלק מהארון שלי). בסופו של דבר קניתי ארבעה פרטי לבוש. שומדבר בסגנון הזוועות שהזכרתי קודם בתוך סוגריים, אבל כל אחד מהם קורץ לאיזשהו טרנד עונתי חולף (אבל בעל איכויות על-זמניות בעיני, שגרמו לי לצרף אותו לארוני):

- מכנסיים רחבים בגזרה גבוהה ובצבע בז'-אופוויט. קורצים - כמובן - לטרנד הפיג'מות. בחיים לא הייתי קונה דבר כזה בעבר, אבל כשמדדתי אותם עם נעליים נכונות וחולצה מתאימה (והם מתאימים למלאן חולצות! באמת!) הם ממש דיברו אליי.

- חולצה מכופתרת בלי שרוולים. קורצת לטרנד ה"בנות שקוראות יותר מדי במדור הבלוגריות של פאשן פורוורד" (AKA - אני). היא חורגת מאובר הטרנדיות, משום שהיא שחורה ולא שיפונית-פסטלית-מנטה ושאר טרנדים נלוזים של קיץ.

- חולצה שכל-כולה תחרה, ולכן מחייבת לבישת גופייה מתחתיה (או חזייה ייצוגית). קורצת לטרנד העירום (לא ניוד. סתם בחורות - וגם בחורים, לעתים - עם דחף עז לחשוף). אבל היא לא עירומה במיוחד, אז אני סבבה איתה. 
(*הערת שוליים: כשהייתי קטנה שנאתי מאוד את המילה תחרה. הכרתי תחרה רק כמשהו שמעטר שולי תחתונים והייתי די משוכנעת שהמילה "תחרה" נגזרה מכך שהיא נמצאת על התחת. ותחת זה כידוע דבר מגעיל. מאז זה עבר לי. אני מאוד-מאוד אוהבת תחרה).

- (עוד) שמלת מקסי. קורצת לטרנד ה"חם לי אבל לא הספקתי להוריד שערות מהרגליים". היא אפורה-כהה, עם קפלים מעניינים וכיסים. אפילו חבר שלי התלהב, והוא בד"כ לא שם לב בכלל לבגדים. היא מליליגרייס ונראית ככה:
רק בצבע הרבה יותר מגניב וגם נראית עליי הרבה יותר טוב מאשר בתמונה התמוהה הזו.

וגם - ארבעה תחתונים באמריקן איגל. מדובר בפריצת דרך מבחינתי, משום שרק אחד מאותם ארבעה הוא שחור (אני לא זוכרת אם שיתפתי בעבר בקיבעון הקליל-עד-גבה-גלי שיש לי לתחתונים שחורים. תקופה ארוכה מאוד הייתי משוכנעת שיום עם תחתונים צבעוניים יהיה יום נטול מזל).

יום ראשון, 1 ביולי 2012

צרפתית למתחילים

אני לא סופר-מתלהבת מריף כהן (אם כי חייבת להסכים שהיא חמודה מאוד ובעלת תלתלים כובשים), אבל ממש נהניתי להיזכר בשיר הזה שהיא ביצעה אצל לונדון&קירשנבאום.
(להיזכר - ולא ברור מאיפה. הרי עוד לא נולדתי כשהשיר הזה היה להיט)
היא קצת מזייפת, אבל הביצוע ה"עירום" שלה יותר מוצלח לדעתי מהמקור, שהוא עמוס, מלא וגדוש - לתפארת שנות השמונים. חוץ מזה, אהבתי לקרוא את תרגום המילים מצרפתית.


(זה מתחיל ב-2.07)

וזה המקור, לשיפוטכם:


יום רביעי, 27 ביוני 2012

היי, מה זה?

נתקלתי בקטע הבא בפייסבוק, תחת הכותרת המגה-סחית "חוויה של לילה לבן שהתחילה בשלוותה - נכון לקרוא :)"
בהתחלה חשבתי שמדובר באיזה טקסט מחאתי במסווה שנועד למתוח ביקורת על המועדון, כי ההתחלה די מלחיצה והעמידה לי מיד את האנטנות. התברר שלא מחאה ולא סתיו שפיר. איוונט פייסבוקי של יח"ץ למסיבה ותו לא.

אתמול היה לי אחלה זיון. לא ממש היית "במוד" לסקס אבל אני גבר וכגבר - כשאני יכול לזיין, אני מזיין! אז נתתי את כל כולי..פגשתי אותה על הבר, היא אמנם זו שהציגה עצמה בפניי אבל לא נראה שהיא חשבה שככה יסתיים לו הלילה.


אני השתדלתי שכל משפט שלי יהיה במקום, הבלטתי את תכונותיי החיוביות והסתרתי את השליליות, דאגתי להצחיק כשצריך ולהיות ענייני ורציני כשזה התאים, כמובן שהפעלתי את קסמיי ודאגתי לזרימה של אלכוהול שיעשה את מלאכתו. היית שמח לפרט קצת יותר, בכל זאת היו שם כמה מהלכים שהיו עושים אתכם קוראים גאים אבל אני רוצה להגיע לנקודה.


בבוקר, ללא שינה, אחרי שהסברתי שאני ממהר לפגישה (שיזמתי בשנייה שיצאתי מהדירה שלה) אמרתי שלום מנומס והלכתי חמוש במספר טלפון ושם מלא באנגלית, אתם יודעים למה...מצאתי עצמי מהלך על דיזינגוף, בלי משקפי שמש, עם חולצה שחורה מכופתרת מעופשת מסיגריות, צמא למים והתחלתי לשחזר את אירועי אתמול..תכלס, לא היו לי מסקנות מרעישות, התחושה הייתה מוכרת, היה לי סיפור נחמד, שאפתח בו את הפגישה הזאת שאני בדרך אליה אבל מעבר לזה, תחושה של ריקנות וחוסר סיפוק בכל הקשור לחיבור שלי למין היפה, משהו לא מספיק אמיתי..


אני רוצה זוגיות!!אני רוצה לדעת לאיזה מיטה אני אכנס בלילה. אני לא רוצה לבחור משפטים. אני לא רוצה להסתיר תכונות שליליות. אני רוצה ללבוש בבוקר, אחרי מקלחת, חולצה ותחתונים נקיים (לא איכפת לי לחזור לג'ינס של אתמול). לא רוצה להתאפק, רוצה להפליץ.אולי שבוע הבא אמצא אותה בשלוותה...

אז נכון, זה לא טקסט של המרכז לאמנות הפיתוי, אבל זה די מגעיל. גם תיאור ה"פיתוי", גם הבוקר שאחרי וגם שאיפותיו הרוחניות של הבחור.

אני באמת מתקשה להבין איך כל כך הרבה בנות אישרו את הגעתן למסיבה ולא כתבו מילה על הטקסט המפגר הזה. נכון, לא כולן פמיניסטיות לוחמות ובאמת לא נאמר כאן שום דבר חריף, אבל לא מעצבן אתכן שככה מוכרים לכן מסיבה? עם איזה דושבאג שרוצה להפליץ?

יש מישהו שעובד איתי שהוא תמצית הבהמיות והטמטום. קוף-אדם ממש. אני לא מצפה ממנו ליותר מזה (הוא עוסק בתחום שכבר נראה לי מחייב ריקבון נפשי שכזה) והסביבה מתייחסת אליו בשוויון נפש. הוא עושה את העבודה שלו לא-רע, מסתחבק עם החלונות הגבוהים (שלדעתי חוששים ממנו ולא מעזים להסתבך איתו) ומדי פעם צורח משהו סקסיסטי להדהים על איזו בחורה במשרד. בשגרה.

בזמן האחרון אני מרגישה שיותר ויותר אנשים סביבי הם מעין גרסאות לקוף ההוא, ושהסביבה משלימה עם זה לחלוטין. שהוא מהווה מין מודל לחיקוי עבור "הגבר הישראלי האמיתי", זה שלא מתרגש משטויות ולא נותן לזוטות כמו העובדה שאנחנו כבר לא חיים בשנות החמישים להטריד אותו. נראה לי שיותר ויותר בחורים נתלים ב"אותנטיות" נוטפת הטמטום הזאת כדי לחסוך מעצמם את הצורך להתאמץ, להתנהג כמו בני אדם, להקשיב רגע לאחרים. אני באמת חוששת ש"מגזינים לגברים" (סטייל בלייזר), שהתחילו כבדיחה משופעת טסטוסטרון שעאלק-בזה לנשים, נתפסים ברצינות על ידי כלמיני בחורים.

יום שני, 25 ביוני 2012

איך נוצרות כלות מהגיהינום?

כמו כלב ששב לקיאו (איכס. קיים ביטוי יותר מגעיל בעברית?), אני חוזרת לדוש בחתונה שהייתי בה ביום חמישי. ויש לי סיבה די טובה.

כבר סיפרתי שלא היה לי מה ללבוש (סוגיה שטחית #1). שמלה אחת הייתה "שרופה", אחרת חמה מדי.. בסוף התפשרתי על משהו שממש לא אהבתי - לבשתי איזו שמלה מקסטרו מלפני שנתיים שהיא קצת צמודה מדי וקצת מחשופית מדי לטעמי ולכן לא מופיעה במלתחת היומיום שלי.

בכל פעם שאני פותחת את הארון, אני נתקפת רגשות אשמה מולה - אז החלטתי לפעול מהמניע הכי לא נכון וללבוש אותה.

[עוד כמה פינאטס על השמלה המושמצת: היא מכופתרת - וצמידותה הרבה תמיד מעוררת אצלי חשש לרווחים לא מחמיאים בין הכפתורים, וקצרה מדי - חותכת את ירכי בקטע לא מחמיא במיוחד וגורמת לי להרגיש חמוקית באופן רע. היא קצת מזכירה לי את השמלות של ליב טיילר ב"לילה אחד במקול'ז" (רק בלי הדפסי הפירות המגניבים). חבל שלא חשבתי על ליב טיילר כשלבשתי אותה - זה היה משפר את מצב רוחי משמעותית]

במחשבה שנייה, אין שום דמיון. אבל עדיין הייתי צריכה לחשוב על ליב כפאוור-מודל
כזכור, גם השיער שלי הדאיג אותי (סוגיה שטחית #2). במקום לפעול מהבטן ולהחליק אותו, פשוט כדי לחסוך את הבלאגן הצפוי, פעלתי מהראש והשארתי אותו כמו שהוא. ניסיתי לזרום עם הקטע של השמלה ולעשות איזו תסרוקת רוקאבילי, אבל הרגשתי מחופשת והחלטתי לוותר.

כל זה היה משנה פחות בחתונה אחרת, אבל זו שנקלעתי אליה הצטיינה בריכוז גבוה של פקאצות מדיפות ניחוח פרחיות קל (מה זה ניחוח פרחיות קל? טאינט דה נאג', למשל). הן אמנם לא מודל החיקוי שלי ביום-יום, אבל באותו ערב כל הבנות ארוכות הרגליים עם השיער המוחלק בקפידה והשמלות המוגזמות שהידסו על עקבי ענק גרמו לי להרגיש נמוכה, שמנמנה ומדובללת. (ואני לא! כלומר - לא שמנמנה ומדובללת)

(כשבהיתי בהן נפל לי האסימון - הבנתי שהייתי צריכה לעשות פן, לאסוף את השיער בפקעת נמוכה וללכת עם השמלה הארוכה והיפה מהחתונה של יום קודם - גם אם היא "שרופה". למי אכפת?)

איכשהו, פשוט לא הצלחתי להוציא לעצמי את רגשי הנחיתות המטופשים מהראש. ממש התבאסתי. ולמה בכלל העליתי כאן את העניין? כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. לא ברור לי למה, אבל איכשהו כשאני מגיעה לאנשהו ומרגישה שאני לא נראית מעולה (ולפעמים גם כשאני מרגישה שיש מישהי שנראית הרבה-הרבה-הרבה יותר טוב ממני), זה ממש מדכא אותי. גם במשך שעות ארוכות אחרי. איך נגמלים מהדחף הזה לפרפקציוניזם חיצוני? בדיעבד, עכשיו אני מבינה איך נוצרות בריידזילות.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...