יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

התגלית הגדולה של השבוע (פוסט מלא בשטויות)

1) למעשה מדובר בגילוי מינורי מאוד, אבל כזה שהפתיע אותי:

מסתבר שג'ניס איאן (לא הזמרת, אלא התיכוניסטית באד-אס הקשוחה והמגניבה מ"ילדות רעות", סרט הנעורים האולטימטיבי של העשור האחרון) היא-היא למעשה ליזי קפלן, שחקנית שלא הייתי מודעת לקיומה אבל יש מלא באזז סביב איזו סדרה שהיא מככבת בה (ששמה כולל את המילה "סקס". האם יש דרך יותר מתאמצת לעורר באזז?).

קראתי בחטף כמה ראיונות עם מיס קפלן והם לא ממש עניינו אותי - גם כי סדרה על פסיכולוגים שחוקרים התנהגויות מיניות נשמעת לי פאתט וגם כי היא נראית כמו אלכסה צ'אנג, שזה טרן-אוף מיידי מבחינתי. אבל אתמול נדרשתי להתעסק באיזה ראיון שהיא נתנה, ופתאום קלטתי שהעיניים שלה ממש מוכרות לי. IMDB קצרצר כבר נתן לי את התשובה.

אז ככה היא נראתה ב-mean girls:
וואו, ממש קשה למצוא תמונה מתוך הסרט שאינה איזה גיף קופצני ומעצבן. 
אני מניחה שזה מעיד על האיכות הקאלטית שלו.


ככה היא נראית היום:
רק לי היא מזכירה קצת את אלכסה צ'אנג פה? ואף מילה על השמלה האיומה

והגארנד פינאלה - ככה היא נראתה בפרימיירה של "ילדות רעות":
תלתלים מסורקים (איכס. אסור לסרק תלתלים) ומחומצנים רע. 
מזכירה לי ככה מישהי שלומדת איתי

נראה לי שהיא מציבה תחרות לא פשוטה בפני ריהאנות ודומותיהן מבחינת ורסטיליות. הבחורה משתנה כמו זיקית!

2) נראה לי שמצאתי את המתנה שאני רוצה ליום ההולדת שלי: "ספר הלילה הגדול", של יהודה עמיחי. אני כותבת את זה כאן כדי לזכור, כי לקראת היומולדת שלי אף פעם אין לי תשובה לשאלה מה אני רוצה. תרגישו חופשי להזכיר לי לקראת אוגוסט.

הרעיון צץ לי אחרי הפוסט הקודם, שדפנה סברה (בתגובות) שהוא מהווה געגוע אחד גדול לילדות (וייתכן מאוד שצדקה) וגם בעקבות שיחת טלפון עם אמא שלי. אצל ההורים שלי יש עותק של הספר (אמא קנתה לי אותו פעם, לפני שנים, בשבוע הספר בחיפה), אבל אני רוצה אחד שיהיה רק שלי, בדירתי שבכרך הגדול. בעיקרון אין לי יותר מדי סבלנות לשירה, אבל עם יהודה עמיחי זה אחרת.

3) אחרי שהסתפרתי (כן, אני יודעת שאני חופרת על זה עד בלי די) הייתי די מרוצה, אבל כרסמו בי ספקות. חששתי שהפוני, שעושה לי קצת מצח נמוך מעצם היותו פוני, גורם לי להיראות מאותגרת שכלית קצת. עכשיו אני מבינה למה זו בכל זאת הייתה החלטה מוצלחת - השיער שלי נראה ממש טוב במזג האוויר החורפי. אין לי ספק שלפני התספורת, עם ליפת רוברט פלאנט שטיפחתי, היו היום מראות קשים מאוד על ראשי.
כזה, רק בלי שיערות על החזה.
האמת - יש לו שיער מדהים. לא הייתי מתנגדת לצבע הזה באופן טבעי

יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

longing

אני אוהבת להתגעגע. געגועים מבחינתי הם כמו שירים של הביטלס - משהו שלא מנסה להתחכם, אבל תמיד נחמד לחזור אליו. שהוא קצת מתוק, קצת עצוב והרבה מרגיע.



  • אני מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר לצאת בערב בלי לקחת שעה מראש כדי לתכנן מה ללבוש ואיך להתאפר.
  • אני מתגעגעת לזמן שבו לצאת בשישי בערב היה מגניב, ולא משהו שמתנשאים עליו בטענה ש"כל הסחים והערסים יוצאים".
  • אני מתגעגעת לתקופה שבה היה באמת מה לקרוא במוספי סוף שבוע.
  • מתגעגעת לתקופה שהיה באמת מה לשמוע בגלגלצ.
  • **מתגעגעת לתקופה שבה הצלחתי באמת לשמור על אכילה נכונה ולהימנע משטויות.** (לא באמת. הייתי די פסיכית אז)
  • מתגעגעת לתקופה שבה אני וכל חבריי היינו תמימים וחמודים, ולא חבורת יאפים מדושנים.
  • מתגעגעת לתקופה שבה לא הייתי בלחץ.
  • מתגעגעת לתקופה שהיה אפשר לצאת בספונטניות, בערב רנדומלי באמצע השבוע, למסעדה בתל אביב, בלי צורך להזמין מקום מראש.
  • מתגעגעת לתקופה שעשיתי שופינג בלב שלם ובמלוא החשק, בלי להתחשבן עם עצמי כל הזמן.
  • מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר למצוא סלט במחיר נורמלי בבית קפה.
בקיצור, אני מתגעגעת לדברים שלא היו ולא נבראו מעולם. הרי תמיד לקח לי שעות להתארגן ליציאה, מוספי סופ"ש מאז ומעולם היו גרועים וצהובים ואני חושבת שמאז החרם שעשו עליי בגן טרום חובה אני מגדירה את עצמי כלחוצה. בקיצור, שום דבר לא באמת משתנה, רק הפרספקטיבה ופרצי הנוסטלגיה החמימים, שמזנקים אצלי לרמות גבוהות במיוחד בעונות מעבר, כשהשמש שוקעת ובמוצ"ש.

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

הגמל והשיבוטה

יש לי ז'קט עור מזארה ומגפונים שחורים

יש לי אקססורי עם ניטים ותיק של BAGGU עם פסים

מזל שיש לי גם פוני עם תלתלים
 

אחרת - איך היו מבדילים ביני לבין כל האחרים?
ומשפט אחרון עם חריזה גרועה - בא לי לעשות גוונים.

(ורגע של רצינות: אין יום שאני לא חולפת באוניברסיטה ורואה לפחות 3 בחורות עם התיק הזה, 5 בחורות עם ז'קט עור וכל בחורה שניה עם מגפונים שחורים. האם נפלתי קורבן לניסוי המערב שליטה בתודעה קולקטיבית?)
----------------------------------------------
אמנם אין חורף, אבל זה כבר לא בדיוק יולי שם בחוץ ואני זקוקה מפעם לפעם למשהו חמים וכיפי. ועל כן, רגע של מרת'ה סטיוארט בבלוג, עם ההיילייטס שמשמחים אותי הסמסטר:

1. הדרינק - קפה שחור חם ומתוק עם הל וקינמון. כן כן, מאוד רס"רי מצדי, אבל זה באמת טעים (וכמובן - מעורר כמו הצרחות של התינוקת של השכנים, שמגדלת בימים אלו שיניים). אני שותה את זה של א-נחל'ה, הוא היחידי שמוצלח בעיניי, וממתיקה עם סוכרה-לייט אחד. למטורפים פחות ממני, נראה לי שכדאי ומומלץ להמתיק עם סוכר חום ואפילו עם סילאן.

2. האקססורי - איחוד צעיפים. יש לי טונות צעיפים. לפחות עשרה. בשנה שעברה הלכתי פחות-או-יותר עם שלושה מהם, כי חלקם לא היו מספיק צ'אנקיים וגדולים בעיניי (אני שונאת צעיפים שאפשר ללפף אותם רק פעם אחת סביב הצוואר. זה לא צעיף בעיניי, זה טישיו). השנה החלטתי לשלב בכל פעם שני צעיפים קטנים וזה עובד מעולה בעיניי. גם מאסיבי במידה הנכונה וגם יוצר ערבוביית מרקמים וצבעים חמודה להפליא.

3. האוכל - יש כמה מתכונים מוצלחים שמלווים אותי נאמנה הסמסטר והופכים את הפסקות הצהריים שלי לנחמדות יותר. קודם כל - בולונז. אבל זה אדיוטי לתת מתכון לבולונז, זה כמו מתכון לחביתה. לכל אחד יש את השיטה שלו (אבל באמת ששלי מנצח!).

הדברים היותר מעניינים שיצא לי לאכול הם:

(1) סלט שהמצאתי, שכולל עגבניות, גרגרי חומוס מבושל, אבוקדו, גבינה בולגרית/פטה (והכי טעים - חמד לייט 5%), גרעיני חמניה והרבה מיץ לימון.

(2) הסלט של מיראל מ"פלאפל פאשן", שכולל צנוניות, עגבניות מיובשות, מלפפון, נענע, בזיליקום, ואם רוצים גם יוגורט. אני חותכת קודם כל את הצנוניות דק-דק ונותנת להן לעמוד כמה דקות עם הרבה מלח, שמן זית ומיץ לימון, כדי לנטרל קצת את החריפות שלהן ולהעניק להן תחושה קצת כבושה. (מומלץ להציץ בקישור לפוסט של מיראל, יש שם תמונת-סלט שעושה חשק).

(3) מג'דרה של אלופים, עם אורז מלא עגול (הארוך לא טעים בעיניי כל כך), עדשים אדומות, עדשים שחורות, גזר, שום ובצל מטוגן. אני מכינה את האורז בנפרד, כמו פסטה, ורק אחר כך את תבשיל העדשים+ירקות - כי זמן הבישול של האורז מאוד ממושך והעדשים מוכנות מהר מאוד.

יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

על ירכיים ומה שביניהן (??)

I השבוע בשיעור תולדות האמנות למדתי על לוקסוריה. מי זאת? אני מניחה שאפשר לרדת יותר לעומק מבחינת ניתוח, אבל בגדול זו דמות נשית שמייצגת את חטא תאוות הבשרים באמנות הנוצרית של ימי הביניים.

המרצה הראה לנו פסל שלה מתוך אכסדרת הכניסה לכנסיית המנזר של העיר הצרפתית מואסק. היא הוצבה שם כדי שהמוני העם, בצאתם מהמיסה של יום ראשון, יוכלו לירוק עליה ולהשליך עליה אבנים וכך ימרקו את מצפונם שלהם (ופרויד היה אומר על זה - מנגנון הגנה פרימיטיבי).

בכל מקרה, ככה היא נראית (זו הגברת מימין, מומלץ ללחוץ להגדלה):


הפסל די הושחת עם השנים (כנראה לתושבי מואסק היה הרבה על מה לכפר). במקור הוא היה בדמות אישה מעוותת פרופורציות - בעלת רגליים ארוכות וגפרוריות, עצמות בית חזה בולטות ממש (רואים את שדרת העצמות האופקיות על החזה?), שאת שדיה ואת ערוותה מכישים נחשים. מכל יופיה וגופה המפואר - הירכיים והחזה שפיתתה איתם גברים - נותר לה רק שערה השופע.

המרצה שב והדגיש שהדמות הזו נועדה להפחיד ולהתריע מפני הגורל הצפוי לנשים סוררות. בואו נניח שניה את המסר המיזוגני בצד, כי זה לא מה שמעניין אותי כרגע. תראו עד כמה היא דומה למודל היופי של היום (בלי הנחשים, מן הסתם). אני יודעת שזו כבר קלישאה פופוליסטית, לדבר על דימוי גוף, נשים אמיתיות וכל הסימפוזיון הזה, אבל פשוט נדהמתי מהחזיון. שדה ימי-ביניימית שהזכירה לי יותר מהכל את קירה נייטלי, קייט בוסוורת' וקארה דלווין.


II יש כמה אקסיומות מוצקות שעליהן קיומי מושתת. עובדות כאלו שלא ניתן לערער עליהן והן נקודת המוצא שלי בהסתכלות על העולם: אני בחורה חכמה, אוהבת לקרוא, נהנית ממוזיקה שנותנת בראש ויש לי רגליים שמנות.

בגלל שאני כבר לא בת 13 מחורפנת, "שמנות" זו לא ההגדרה שאני משתמשת בה. ובכל זאת מבאס אותי שהירכיים שלי נפגשות ואין ביניהן רווח. המודעות לאי-דקיקותן של הירכיים שלי מפעמת בי כל הזמן, לכן אני מקפידה ללכת עם נעליים שאינן שטוחות, ממעטת ללבוש טייץ ומדגישה את המותניים - כדי שחס וחלילה לא אראה כמו מלבן מהלך.

מביך מאוד לספר, אבל רק לפני כמה שבועות ירד לי האסימון לגבי דימוי הגוף המטופש הזה. הן לא באמת שמנות. הן נפגשות פשוט כי יש לי אגן צר שלא מאפשר להן להתרחק זו מזו. מעניין מה היה קורה אם היה לי אגן רחב יותר. הן כנראה לא היו נפגשות, אבל בטח הייתי חושבת שיש לי תחת גדול. אגב רווח בין הירכיים - הפוסט הזה של זוהר מדבר גם כן על העניין והוא מוצלח מאוד בעיניי.

III לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בתמונות של האקס שלי וחברתו הנוכחית באיזה טיול בחו"ל. אני והבחור היינו ביחד מסוף התיכון ועד שהייתי שנה ומשהו בצבא. אני לא מתגעגעת לקשר הזה בכלל (הוא היה מאוד בוסרי ומתקשר אצלי אסוציאטיבית לתחילת הצבא, שהייתה תקופה די שחורה בחיי), אפשר להגיד אפילו שהטייטל המכובד "אקס" די גדול עליו. ובכל זאת, כמובן שמעניין אותי לדעת מי נכנסה לנעליי הגדולות (מטאפורית. אני מידה 36-7).

ראיתי אותם גם במציאות באיזה מפגש חברתי של סחים, אבל שמרתי שם על פאסון מלכותי ולא נעצתי בבחורה מבטים. לכן שמחתי במיוחד להשביע את סקרנותי באלבום הפייסבוק. הממצאים הם כדלהלן: היא פחות יפה ממני והייתי אומרת אפילו שיש לה פרצוף קצת גברי. א-ב-ל, יש לה שיער גולש חלק ובלונדיני (כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ד') וזוג רגליים ארוכות, רזות ונפלאות (רווח בין הרגליים למהדרין. כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ז') למרות שהיא טוחנת שם טאקו'ז עד-דלא-ידע. מסקנות: כנראה התבגרתי, כי למרות כל אלו היא לא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי אפילו לשניה.

יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

destiny

טוב, לא באמת חשבתי שפוסט על שיערות ברגליים יניב תגובות (אבל היו לו הרבה צפיות, משום מה. לא ברור לי למה..), אבל התחשק לי להעלות אותו בכל מקרה.

אגב שיער - הסתפרתי היום. הכי קצר שהיה לי בחיים (מלבד תקופת הפעוטות שלי, אז הסתובבתי בעולם עם תסרוקת סיר הפוך). אני מרגישה אמיצה מאוד. לא יודעת אם אני אוהבת את מה שיצא, אבל אוהבת את השינוי.

התספורת היא ממש בהשראת זו של ריף כהן (אני לא מעריצה או משהו. היא פשוט חמודה מאוד ויש לנו אותו שיער, פחות או יותר). הספרית אמרה לי שאני אפילו דומה לה. רק עכשיו, כשצפיתי שוב בקליפ של "ז'ם" שנתן לי את ההשראה, קלטתי שזו גם אותה ספרית מהקליפ :)


(וגם - כשיצאתי מהמספרה התנגן באיזו פיצריה יפואית "א-פארי". אם זה לא גורל, אני לא יודעת מה כן).

יום שני, 18 בנובמבר 2013

little lies

בשבוע שעבר זה סוף סוף קרה - נתקלתי באוניברסיטה במישהי שלא מורידה שיערות מהרגליים. מפגר מצדי להודות בכך, אבל קצת התפלאתי שזה לא קרה עד עכשיו. (חשוב לי להבהיר - אין לי שום כוונה ללעוג בפוסט זה לבחורה ההיא. להיפך.)

זו הייתה שעת אחה"צ רדומה ולא הייתי מרוכזת במיוחד, כך שבהתחלה חשבתי שיש לה גרביונים מעניינים. עד שהתאפסתי, יצא שבהיתי בה וברגליה כמה שניות (אופס). אחר כך קצת כעסתי על עצמי, כי ישר צפו בראשי כל מיני הגדרות קלישאתיות להפליא ("ברור, אני ליד גילמן..", "היא בטח לסבית/טבעונית/מפגינה בבילעין/מעצבנת" וכו' וכו') שאני לחלוטין לא מאמינה בהן, אבל הזכירו לי עד כמה חברת בני האדם נוהגת לתייג את יושביה באדיקות.

לפני כמה שנים באמת היה סיפור עם גרביונים שנראו כמו שיערות על הרגליים
(בטעות, כמובן. הם של רשת אול-אמריקן שכזאת ולא איזה יוזמה רדיקלית).
תזכורת - כאן: http://www.mako.co.il/women-fashion/whats_in/Article-df996cfcf99bb21006.htm
היא הייתה רזה, מה שגרם לי לתהות אם היא עושה איפַה ואיפַה בין מוסכמות היופי - מצמחת מתוך אג'נדה את שערות רגליה אבל מקפידה לא להכניס לפה אוכל משמין - או שהיא סתם בת מזל עם גנים טובים (או אפילו - מהאנשים האלו שאוכל לא באמת מעניין אותם).

יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

can't get it out of my head

מדד האנרגיה שלי בשעה זו נמצא מתחת לאפס, הברזתי לחבר שלי מאיזו הופעה ולא שטפתי כלים למרות שהכיור מלא וגדוש. ובכל זאת (אלוהים יודע למה) התחשק לי לכתוב פוסט קצרצר שמוקדש כולו לשיר שנדבק לי למוח הבוקר בחד"כ.

האייפוד שלי לא הראה סימני חיים (למרות שהקפדתי לטעון אותו לילה לפני), אז נאלצתי להסתדר עם מה שיש = VH1 קלאסיק. לא יודעת איך אהבתי פעם את הערוץ הזה, נראה שהיום כל מה שיש לו להציע זה שירים של ABBA. בכל מקרה, בין כל שירי האירוויזיון המחרידים בצבץ לו פליט הניינטיז הזה שמסרב לצאת לי מהראש עד עכשיו.


נורא קלישאתי להתלהב מכל דבר שמריח קצת שנות ה-90, נכון? גם המסרים בקליפ הם לא בדיוק פאר התחכום. ובכל זאת היה לי כיף איתו. אולי כי הוא הרגיש לי מוכר, על אף שאני בטוחה ב-98% שמעולם לא שמעתי אותו בעבר. אני מניחה שזה פשוט אחד השירים שנכתבו מראש ובכוונה תחילה כדי להישמע מוכרים (בעיקר בגלל הסמפול. סמפול גורם לאנשים לחבב מיידית שירים, כי זה פשוט לא מאתגר מבחינה מוזיקלית. מרק רונסון כבר עשה מזה קריירה ומלא מלא כסף).

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

פוסט שולי על נושא שולי, או בקיצור: בגדים

בכל סמסטר זה קורה לי מחדש - אחרי חופשה (ארוכה יותר או פחות) שבה היה לי את כל הזמן שבעולם לעשות דברים ובכללם גם שופינג, אבל התעצלתי (או שמא - התקמצנתי), אני מגיעה לאוניברסיטה ומפתחת חשק עז ומטורף להעשיר את המלתחה שלי. 

גם אם בחופשה הסתדרתי נפלא עם הבגדים שברשותי ואפילו טיפחתי מחשבות עילאיות ומתנשאות בסגנון: "אני באמת כבר מעל העניינים האלו של שופינג. זה כל כך לא מדבר אליי. הרי הכל חוזר לאופנה בסופו של דבר. אני אלבש את הבגדים שלי עד שיתכלו ואהיה מלכת החסכנות, הקיימות והסביבתיות!11", הן יורדות לטמיון כבר בשבוע הראשון ללימודים.

מדי יום, עוד לפני שכף רגלי דורכת בקמפוס (וליתר דיוק - כבר בקו 289 הדחוס בדרך לאוניברסיטה) מלווה אותי תחושה מרה וממרמרת שאני לא לבושה מספיק טוב (וגם לעתים לא מספיק רזה ובאמת כבר חייבת להסתפר, אבל נניח את זה בצד כרגע). זה לא שכל סובבי נראים כאילו נשלפו כרגע מרחובות מילאנו, אבל מרגיש לי כאילו גם את הקז'ואל הסטודנטיאלי הנונשלנטי הם עושים טוב ממני.

(הערה: דיברתי על זה עם חברה מהלימודים, והיא שלפה תגובה כל-כך גאונית שאני חייבת לצטט אותה פה. בניגוד אליי, שתמיד חושבת איך הייתי יכולה להיראות יותר טוב וללבוש משהו יותר מחמיא, היא הולכת בכיוון אחר לחלוטין והרבה יותר קול - פשוט מנסה ללבוש לאוניברסיטה בגדים שלא היה לה אומץ ללבוש בעבר. חצאיות פרחוניות, חצאיות טלאים, שמלות מקסי כפריות - כל הפריטים שמתגלגלים בארון ומשוועים לגאולה).


פתאום, כמו ניאו שנשלף מהמטריקס, מתגלה לי האמת העירומה לגבי עצמי: אני קולטת שהמכנסיים הרחבים וחסרי הצורה שאני נהנית ללבוש בימים של חוסר ביטחון בירכיים שלי הם לא מתוחכמים ונונשלנטיים, אלא בפשטות - מכוערים. שהטישרט המפוספסת שקניתי בברלין במחיר מציאה אחרי שהשתחררתי כבר באמת לא עושה חסד עם המותניים שלי, ושהכפכפים המגושמים, שלא הקדשתי להם מחשבה עד כה, עלולים לפגוע בסטטוס החברתי שלי.

העוקץ בסיפור הזה, הוא שדווקא ברגע ההתפכחות כבר אין לי בכלל זמן לקנות בגדים. במהלך הסמסטר אני פועלת כמו מכונה (לפחות מנסה), מתכננת את הזמן שלי טוב-טוב מראש בין לימודים-עבודה-חד"כ-חברים-קצת הכנת אוכל, כך שגיחה לקניון היא ממש לא בת ביצוע. מקסימום שיטוט באסוס בין מאמר אחד למשנהו.

בסופו של דבר, ברור שקניתי בגדים. הלכתי באיזה יום ראשון (שהוא היום שבו אני לא לומדת, ולכן הוא קודש למשמרת בעבודה וחרישה מאסיבית על מאמרים ושיעורים) ל-H&M וקניתי דברים כלכך בייסיקיים, שאולי פדיחה להציג אותם בבלוג.

באתר שלהם הם טוענים שיש אותה רק בשחור ולבן. אבל אני קניתי בכלל בבורדו. מסקנה: אל תאמינו לשבדים
כן, קניתי טי-שרט חלקה. אז מה. טורקיז מבליט לי את העיניים.
חוץ מזה, אני זקוקה לחולצות מנחמות מ-100% כותנה לימים שבהם אני קמה לפני שש ואין לי סבלנות להתלבש
אוי, סקיני שחורים ומושלמים, איפה הייתם כל חיי?
חוץ מזה, קניתי גם מגפיים (בעצם מגפונים. אבל אני שונאת את המילה הזאת) שחורים, מינימליסטיים וחסרי כל נוכחות מיותרת. בול מה שהייתי צריכה, אחרי שהקודמים שלי מאותו הז'אנר שבקו חיים אי-שם בנורבגיה (ועדיין המשכתי ללכת איתם).

וגם - אפילו הזמנתי חולצה מאסוס. טי-שרט, אלא מה:
אבל עם כיתוב בצרפתית! 
נראה לי שאני בעידן הטי-שרטים שלי. ניסיתי להתחמק מההומאז' לניינטיז ששוטף כל חלקה טובה ובסוף גם אני נפלתי. אם תראו אותי עם מכנסיים משובצים או עם דוק מרטינס, תשפכו עליי מים קרים.

על כל הרכישות האלו שילמתי גם שילמתי - ולא רק מזומנים. כמו באיזה סיפור-מוסר או משל דתי, בזבוז הזמן שאמור היה להיות מוקדש ללימודים גרם לי סבל בל יתואר ביום שלמחרת, עת חזרתי מהאוניברסיטה בשמונה בערב ונאלצתי להתיישב לקרוא מאמר על פסיכובלשנות, שעד עצם היום הזה אני לא בטוחה מה הוא אמור היה לתאר.

יום שני, 21 באוקטובר 2013

UPS AND DOWNS

DOWN: ביום הראשון ללימודים, לבשתי שמלה. ביום השני לבשתי טרנינג. אחר כך אני אפילו כבר לא זוכרת כדי לספר (היום זה היה איזה סמרטוט בלתי מוגדר, כבר עברתי לאסטרטגית "כמה שיותר נוח"). אם זו לא הידרדרות מהירה, אני לא יודעת מה כן.

UP: שני היילייטס מהימים האחרונים (חייבים איכשהו להאיר באור חיובי סמסטר של 9 קורסים) - 

1. שיעור ניתוח שונות. המרצה המלא בעצמו עד אפס מקום שואל אם יש שאלות. יד מתעופפת אל-על באולם בן 300 הכסאות: "סליחה, איך קוראים לך בעצם?"

2. קו 289 מהאוניברסיטה דרומה, שמונה בערב, דחוס עד אפס מקום (למה בעצם? כמה שיעורים מתחילים בשש?). אני מתנחמת בזה שלאורך כל הנסיעה הבחור המסוקס שדחוס מאחוריי מתפייט באוזני חברו (הטסטוסטרוני לא פחות) על נפלאותיה של מגנוליה בייקרי במנהטן, כאילו היה תאומה הרוחני של קארי ברדשואו.

----------------------------------------
עריכה מאוחרת: יש לי עוד היילייט להוסיף לרשימה (למרות שיש לי באמת את כל הסיבות שבעולם לקטר ואני נורא מסכנה. באמת) - אני לוקחת הסמסטר קורס בחירה ממש מגניב בתולדות האמנות. כל כך מגניב, שזה מפצה על השעה הלא הגיונית שבה הוא מתקיים. אנחנו מנתחים שם יצירות אמנות, לומדים על מיתוסים ומרפררים לאמנות מודרנית ותרבות פופולרית - בקיצור, כל מה שמעניין, גם אם זה מושטח למכנה המשותף הנמוך ביותר.

שני בלוגים מומלצים מאוד שאני קוראת בקביעות, ועוסקים לא מעט באמנות בראי פופולרי, גורמים לי להרגיש הרבה יותר חכמה כשאני מתייצבת להרצאות הללו - שיר ותמונה המגניב שהחל כבלוג לניתוח קליפים והמשיך למחוזות נרחבים ומעניינים לא פחות, ועיר האושר שנכנס לקישקעס של יצירות אמנות, ספרות, אגדות עם וסיפורי ילדים וגם מציג הכל בפרספקטיבה רחבה ופוקחת עיניים.

יום שלישי, 15 באוקטובר 2013

מרגרינה מורנינגסטאר והמרכז לאמנות הפיתוי

הכי מצחיק ומגוחך - לפשוט על קלמר הדיסקים הצרובים הישן שלך במהלך הכנת פלייליסט לנסיעה לאינדינגב, ולגלות על אחד מהם עבודה שהכנת למעבדה בכימיה בכתה י' על תהליך הייצור של מרגרינה. כולל תמונות רטרו ששיבצת בגוף העבודה:


בחיי, זכרתי שהייתי ילדה חנונית, אבל כנראה לא זכרתי עד כמה.

2 fun facts about margarine:
- המוצר פותח במאה ה-19, כשהקיסר נפוליאון השלישי הציע פרס למי שייצור תחליף זול לחמאה.
- בתחילת המאה ה-20 בארה"ב עלתה הצעה לצבוע את המרגרינה בוורוד, כדי שלא יבלבלו בינה לבין חמאה.

עד כאן מידע לא שימושי שאולי יעזור לכם ב"20 שאלות" הבא, (אם אתם פלצנים כמוני וקוראים הארץ בסופש).

***

התחלתי ללמוד היום. קצת לא קלטתי עדיין שהתחלתי שנה ב', אבל אני מניחה שזה יחלחל בימים הקרובים. יש לי שני קורסים שנראים מבטיחים במיוחד, אף אחד מהם לא בפסיכולוגיה. מצד שני, מתוך קורסי פסיכולוגיה למדתי היום רק את "ניתוח שונות ויישומי מחשב", אז נראה לי שזאת השוואה לא כל כך הוגנת.

עוד היילייט שרשמתי לעצמי היום - לראשונה אי פעם הוטרדתי על ידי תלמיד שקדן של המרכז לאמנות הפיתוי. בחיי, זו הייתה חוויה דפוקה. הרגשתי ממש איך הוא מיישם עליי את הטקטיקות שהם מתרגלים שם - משפט פתיחה מתחכם, התעלמות מוחלטת מההודעה הנחרצת שלי שיש לי חבר (והאמת - מכל מה שאמרתי פחות או יותר. הוא בעיקר הקשיב לעצמו) והנחת ידיים עליי בצורה אסטרטגית. איכס. קשה לי לתאר במילים עד כמה זה היה לא נעים.

כשהבחור רק התחיל לדבר איתי, שמתי לב שהוא ערבי. כאן התעוררו לפעולה המנגנונים יפי הנפש שלי. לא רציתי לחשוב על עצמי שהעפתי אותו לכל הרוחות רק כי קוראים לו "סייף", אז התעלמתי מכל הסממנים שהעידו בבירור על כך שהוא מנסה ליישם עליי את "אמנות הפיתוי" ושוחחתי איתו בצורה עניינית. מכאן הדרך הייתה קצרה לסיטואציה שבה הוא ליטף לי את הלחי, הניח לי יד על הכתף בעודי מנסה להתחמק ממנו וליווה אותי אל תוך אולם הספריה.

זה אולי נשמע תמים, אבל בחיי שזה היה מאוד מאוד מטריד ולא נעים. ממש חששתי לצאת מהספריה ולמצוא אותו שם, אבל כנראה (כמו שמלמדים מאסטרי הפיתוי) הוא הלך להפעיל את קסמיו על סטודנטיות אחרות. הרי חבל לבזבז אותם על אחת כמוני, שלא יודעת להעריך אמנות.

יום שני, 7 באוקטובר 2013

קרידנס ליפגלוס ריבייבל

מתאפרות רציניות בטח יצלבו אותי על הווידוי הזה, אבל אחד הדברים המספקים בעיניי הוא להחזיר לחיים ולשימוש תכוף מוצר איפור כלשהו שזנחתי בעבר לאנחות.

אל חשש, אני לא עושה את זה למייק-אפים, גם לא למסקרות או אייליינרים שבכל מקרה מתייבשים ומציקים לי בעיניים, אבל הליפגלוס הוורוד בריח אבטיח שקניתי בברלין אחרי הצבא וננטש כי נראה לי נאיבי מדי, זכה בשבוע שעבר לקאמבק היסטרי והפך להיות מוצר השפתיים המרענן של החודש.

מי, אני? כן אתה. מה פתאום? אלא מי?
גם הצללית השחורה של טופייסד שהזמנתי לפני שמונתלפים שנה מסטרוברי ונזנחה לאנחות כי לא באמת ידעתי איך להשתמש בצללית שחורה זכתה לאחרונה לחיים מחודשים, אחרי שלמדתי איך לעשות איתה קו אייליינר מעולה (לא דרמטי כמו אייליינר נוזלי, וטוב שכך, אבל מקפיץ את העיניים לחלוטין), ואני צופה ריבייבל דומה לשפתון העמיד בבורדו-ערפדי שנרכש בוואו-קוסמטיקס אי שם בתקופת הדכאון הצבאי. אתמול בערב כבר היה מספיק קר בשבילו.



יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

כשאת הופכת להיות סבתא שלך


אחת הסבתות שלי מאופיינת בנטייה די תכופה לריב עם קרובי משפחה. יכול להיות שבצדק, אני לא בקיאה מספיק בכל פרשה ופרשה, אבל זה כנראה בכל זאת קצת יוצא דופן.

אתמול, כנראה בפעם הראשונה בחיי, הזדהיתי איתה מאוד והרגשתי שאני עוד שנייה צועדת בדרך שלה. היינו באירוע משפחתי ואחת מבנות הדודה שלי לא הפסיקה לצלם בו את האוכל שלה. לאינסטגרם, כמובן. 

כשחזרנו כבר הביתה, התחשק לי לראות מה היא צילמה שם. גם כי התעניינתי איך נראה האירוע מזווית אחרת, גם כי תהיתי מה הם כישורי הצילום שלה וגם מחטטנות טהורה מעורבת ברצון ללגלג בלב על הסחית הזאת שמצלמת אוכל לאינסטוש.

אז נכנסתי לאינסטגרם, חיפשתי את הפרופיל שלה (זכרתי שכבר ראיתי אותו פעם, כי היא עקבה אחריי או אני אחריה) ולא הצלחתי למצוא אותו. בסוף איתרתי אותו איכשהו (בעזרת כישורי ההפקה והריגול שלי), גיליתי שאנחנו לא בעוקבים אחת של השנייה ומוזר יותר - שאני לא מצליחה לראות שום פוסט שלה. פה חשדתי.

מחרוזת החיפוש "blocking people on instagram" הולידה את הגילוי המזעזע הבא - הפקאצה הקטנה פשוט חסמה אותי!

או מאן, זה היה מאוד הלפפול. עכשיו אני יודעת את מי לנשל מהירושה, מוהאהא.
רגע של רקע: אני לא מאוד קרובה לבת הדודה שלי. היא חיילת, צעירה ממני בכמה שנים, אבל בעיקר מחזיקה בתפיסת עולם מאוד בדלנית, נוקשה ואפילו קצת חשוכה בעיניי. די קשה לי לשמוע אותה מדברת - כשזה שיחות חולין היא סתם רדודה עד אימה בעיניי, אבל כשזה מגיע לוויכוחים פוליטיים זה הופך להיות שיח חרשים עם נגיעות פשיזם. ולמרות כל זאת, אני מתקשה להאמין שהפגנתי משהו מזה כלפי חוץ. אני רואה אותה לעתים די נדירות ומקפידה לשמור בהן על פוקר פייס.

ובחזרה לאתמול בערב: זה אמנם מגוחך, חסימה באינסטגרם, אבל די התעצבנתי והגבתי כמו טינאייג'רית למופת - חסמתי אותה בחזרה. אפילו התחשק לי למחוק אותה בפייסבוק, אבל זה נראה לי מוגזם. היא לא מחקה אותי (די מגוחך, כל הלבטים הוירטואליים הללו. ובכל זאת מרגיז). אני זוכרת שאח של חבר שלי חסם בזמנו את כל בני המשפחה שלהם בפייסבוק, כי הוא לא רצה שאמא, אבא ואחיו הגדולים יראו עם מי הוא מדבר או אי-אלו תעודים מצולמים ומפלילים שלו. לא יודעת מה הסיבה של בת הדודה שלי, אבל זה פשוט תמוה ואני לא כל כך יודעת איך להגיב לזה. אם סבתא שלי הייתה במקומי, היא כנראה הייתה מניפה כבר את דגל המלחמה.

יום שישי, 4 באוקטובר 2013

חמסה חמסה

כשחברתך הטובה מטיילת בתאילנד כבר חודש ומשהו, וההודעה שהיא רואה לנכון לשלוח לך בשש וחצי בבוקר היא זאת, את לומדת להעריך את כוחו של יח"צ אגרסיבי באמת.

מה את באמת אוהבת ללבוש?

יצא לכן/ם לקרוא את בנעליה? או לצפות בסרט? (אם לא - כדאי. הוא קליל מאוד מאוד, אבל מוצלח ולא מבייש את האינטליגנציה של הצופה). 

בכל מקרה, אחת הדמויות שם מתגלגלת במקרה לעבודה בתור סטייליסטית, אבל כזאת שמתמקדת בעיקר בנשים בגיל הזהב. כלל המפתח שלה לאאוטפיט מנצח הוא השראה של בגד אהוב מפעם (למשל - חליפת הקיץ שבה הלקוחה הקשישה יצאה לירח הדבש שלה, אי שם בשנות החמישים). היא לא בדיוק משחזרת את הבגד, אלא מנסה לתת ללובשת את התחושה שהייתה לה אז.

נחשו מי הסטייליסטית. רמז: לא טוני קולט
נזכרתי בזה בעקבות שיחה עם חברה טובה שלי. לאותה חברה היו כמה בגדים מיתולוגיים בילדות - כאלו שהיא חרשה עליהם בלי להתבייש. השניים שזכורים לי ביותר הם אוברול אדום מ"זארה קידס" (מי בכלל הכיר את זארה במושבה שלנו בסוף שנות ה-90?..) וג'ינס מתרחב של "נו ניים" עם קיפול צבעוני למעלה.

אחר כך חשבתי על זה, וגם לי היו כמה פריטים שלא הפסקתי ללבוש במשך שנים בלי לחשוב בכלל אם אני נראית כמו אחת ש"חורשת על בגדים". (ובעצם - נראה לי שלכולם). לא שהם היו כאלה יפים (להיפך), הם פשוט שידרו משהו שמאוד אהבתי או מאוד התאים להלך הרוח שלי דאז. מעט מאוד מהם היו בגדים שקניתי, רובם היו ישנים למדי והתגלגלו אליי בדרכים שונות ומשונות.

הכי זכורים לי הם סווטשרט כחול כהה עם מפתח סירה בצוואר, רחב אבל קצר יחסית, שהיה לדעתי של אמא שלי בשנות ה-90, וחולצת פלנל מהוהה וענקית, משובצת בכחול-ירוק, שהייתה של אבא שלי ואומצה על ידי בשלב מסוים, בטח אחרי שראיתי "מציאות נושכת".

היה גם טרנינג מצ'וקמק שאהבתי בגלל המרופטות שלו. פעם מזמן הוא היה כחול-כהה, אבל כשקיבלתי אותו בהשאלה מחברה (ומעולם לא החזרתי..) הוא כבר מזמן שכח את הצבע המקורי שלו. הוא עדיין משמש אותי, אבל כבר עבר למדף הפיג'מות. עוד פריט מיתולוגי הוא קומבניזון שקיבלתי (או לקחתי) מאחת הסבתות שלי ונהגתי ללבוש אותו למסיבות מעל ג'ינס מתרחבים, בצירוף דוקטור מרטינס.

אהה, וכמובן שהיו לי דוקטור מרטינס! הן באמת היו מיתולוגיות. אני לא מעלה אותן מן האוב רק כי זה טרנדי פתאום. קניתי אותן בחופש הגדול שלפני כתה ז', כמו כל הבנות בשכבה, כי היה אז מבצע ב"גלי" שבמרכז הקניות הקרוב למושבה. הן היו חומות ומגושמות, במידה 38 (כי המידה שלי אזלה) ונראה לי שהן עלו לי פחות מ-300 שקל.

כמה הן עברו! זה באמת לא יאומן. הלכתי איתן לכל טיול צופים, כמעט כל יום בחורף ולא מעט ימים בקיץ. הן שודכו לג'ינסים, שמלות, חצאיות ואפילו שורטס. אני מנסה להיזכר מתי זרקתי אותן, לדעתי זה קרה כשהייתי בצבא. אני קצת מתגעגעת אליהן.

אין לי תיעוד של אף אחד מהפריטים האמורים. אף פעם לא הייתי מהמרבות להצטלם, בטח שלא באותם ימים (לא כל כך רחוקים) נטולי מצלמות בפלאפונים. אני חושבת שבתמונה הזאת אני עם המרטינס האמורות, אבל הן מתחבאות מתחת לג'ינס (המתרחב כמובן) ולא נכנסו בכלל לפריים:

XXX

מה שכן, אני חושבת שעד היום כשאני אורזת לאנשהו אני מנסה לתת לעצמי באמצעות הבגדים שאני לוקחת את התחושה הסופר-נוחה-ומגניבה שנתנו לי אותם בגדים אז. בדרך כלל, לצערי, אני לא מצליחה. בשבוע הבא, נגיד, אני נוסעת לאינדינגב ואין לי ספק שברגע האמת אהיה מאוד לא מרוצה מהבגדים שבחרתי לקחת (אני אורזת די גרועה).

יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

עלו ברשת

נכון פוסט הדברים האהובים שלי? אז מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים - גם אופרה העלתה אחד כזה השבוע, רק שלה יש מגזין משלה שמיוחצן גם בהאפינגטון פוסט, ולא סתם בלוג בבלוגר.קום.

אני מתה על פוסטים כאלו, שלי ושל אחרים, אבל בצניעות אופיינית אומר שלדעתי שלי יותר טוב הפעם :-) לא רק שהיא לא כותבת כלום על לחמניות שוקולד (אלא על סקונז. איך אפשר להשוות?!), היא גם הצליחה להכניס במיליון וחצי סעיפים את "לאכול ירקות מהגינה שלי". נו, בחייך. 

-----------------------------------

השבוע, במשמרת משמימה במיוחד, נתקלתי בכתבה ב-XNET על בחורה שפתחה בלוג שמתעד את הסנדביצ'ים שהיא מכינה מדי יום לחבר שלה. הסיבה ההו-כה-פמינסטית היא שהבחור הוא סנדביץ'-באף אמיתי והצהיר שאם תכין לו 300 סנדביצ'ים, הוא יציע לה נישואים. 

סנדביץ' עוף, בטטות וגבינה שוויצרית. בחיי
כמובן שישר נכנסתי לבלוג שלה, שהוא חמוד ביותר. הם זוג ניו יורקי מגניב שכזה (היא פרילאנסרית ב"ניו יורק פוסט", שהוא אולי קצת צהובון, אבל אם היו מכוונים אקדח לראשי ומצמידים אותי לקיר ממש לא הייתי מתנגדת לכתוב בו. הוא אנונימי ומופיע רק תחת הכינוי השב"כי-משהו "E") וברור שכל עניין הצעת הנישואים הוא בדיחה. כלומר, אני מקווה מאוד. חוץ מזה, אני מתה על סנדביצ'ים באופן שקצת מצער אותי לפעמים.

בקיצור, התלהבתי מהבלוג ורציתי לשלוח אותו לחבר שלי, שהוא חובב סנדביצ'ים לא פחות ממני (אם כי החיבה לא ניכרת על ירכיו), אבל אז חשבתי שזה אולי נראה לחוץ-חתונה מצדי ואין לי שום כוונה לקבל הצעת נישואים ו/או להכין 300 סנדביצ'ים בשנה הקרובה.

-----------------------------------

למקרה שלא שמתם לב לבלוגרול - עוד השווצה: זוכרים את הפוסט שבו ייחלתי לתחייתם של בלוגרי-עבר אהובים? אז הצליח לי קצת. דולורס המוצלחת חזרה לכתוב ואני מקווה שיש לה בקנה עוד רשומות.

-----------------------------------

ומשהו מקסים שגיליתי באינסטגרם: תכל'ס, השימוש הראוי היחידי-כמעט ברשת החברתית הזאת הוא כשחולים במיטה ונגמרים חומרי הקריאה. אז לפני חודש ומשהו הייתי קצת חולה, שכבתי במיטה משועממת ודפדפתי ב"דברים שאחרים אהבו" (או איך שאינסטה לא מגדירים את זה) והגעתי לבחורה הזאת, שיוצרת ציורים מקסימים במיוחד:


נראה קיטש, מרחוק, אבל תקליקו ותגדילו. זה ממש הזכיר לי את הציורים בסדרת ספרי המומינים (ובפרט האחרון - זה כמו מדורת אמצע החורף ב"חורף קסום בעמק המומינים")

יום שני, 30 בספטמבר 2013

the commitments 2.0

קודם כל, הפסקול האולטימטיבי לפוסט שכזה:


אני חושבת שאין מישהו שלא התחיל בילדותו את שנת הלימודים כשהוא נודר שלל נדרים ומבטיח לעצמו הבטחות מהבטחות שונות - אתם יודעים, מז'אנר ה"השנה אשמור תמיד על שוליים במחברת", "השנה לא אדחה עבודות להגשה לדקה ה-90", "השנה אחזיר לפרחות שיורדות עליי".. דברים כאלו.

האמת שגיבוש הרשימה הדמיונית הזאת (ריטואל שנעשה בילדותי בדרך כלל על רקע ניחוח עז של גויאבות וקלמנטינות) היה אחד הדברים האהובים עליי בפתיחת השנה. הוא נתן לי תחושה של עתיד ורוד ומבטיח וריכך את הבאסה שבחזרה לשגרה.

בעוד שבועיים בדיוק אני חוזרת לאוניברסיטה. לא חשבתי שאתבאס מזה, כי השנה באמת הייתה מעניינת, אבל החופש היה מוצלח ומשכר וממש לא בא לי שייגמר. לכן, כדי לדרבן את עצמי החלטתי לעשות רשימת הבטחות לשנה החדשה הבאה עליי לטובה:

1. השנה אתמרח בקרמי גוף ולא אשאיר את אוסף הקרמים שלי להעלות אבק כשהוא זנוח לעייפה
היי, יש פה פחות משחשבתי. אתגר מתקבל על הדעת בהחלט
2. השנה אקנה פחות איפור (ואקנה פחות בכלל) אבל אנצל אותו יותר
3. השנה אכין לעצמי אוכל ולא אתפתה לקפיטריות, לא משנה עד כמה הסנדביצ'ים שלהן מפנקים
4. השנה אקפיד ללכת לחדר כושר (האמת שבשנה שעברה התמדתי די יפה. אז רק להמשיך ככה)
5. השנה אקפיד לנקות את הבית לעתים תכופות יותר

ומן הצד השני - 
6. השנה אהיה סלחנית ולא אחרפן את עצמי בכל פעם שאני לא מצליחה להיות מושלמת בכל תחומי החיים

ממשיכים בהבטחות - 
7. השנה אתלבש יפה ולא אדרדר לכלמיני סחבות-ענק שנראות לי מטשטשות ירכיים (ובעצם משמינות להחריד)
8. השנה אשתדל למיין ניירת ולא אכנע להררי המכתבים הביורוקרטים
9. השנה אשמע יותר מוזיקה, בפרט דברים חדשים, ולא אתקע על אותם זפלינים-בואיים-טירקסים נושנים וחרושים
10. החופש הזה היה נורא כיף וספונטני - נסיעות לטיז-א-לוך, פגישות עם חברים, ביקורים משפחתיים, סרטים, פסטיבלים, מוזיקה... השנה אנסה לעשות גם כיף, לא רק לחרוש, ואשתדל לנפץ את הקו הדמיוני הזה שמתחתי בין החופש - שבו נהנים מהחיים, לבין הלימודים - שבהם מתחפרים בספרים ומשחקים אותה קדושים מעונים.
11. השנה אהיה אופטימית ואפסיק לפחד מהעתיד הלא ידוע
12. השנה אסתובב באופן קבוע עם מחברת לתיעוד רעיונות

>> לפוסט הקודם - הקומיטמנטס 1.0

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

מסעות מרג'ורי בארץ טיפוח החן

הערה: הפוסט הזה ישב אצלי מלא-מלא זמן בטיוטות. בערך חודשיים. לא יודעת למה (אולי בגלל העלאת הזכרונות הנושנים) התקשיתי קצת לכתוב אותו ואני עדיין מרגישה שהוא עמוס, גדוש ולא מושלם בעליל. 

לפני כמה חודשים הלכתי עם חברה לערב כיף של בנות: סדנת איפור אצל גורואית יוטיוב מובילה למדי, שאמנם נערצת בעיקר על בנות 12 אבל מהווה גילטי פלז'ר עבור שתינו (חברה שלי ממש צופה אדוקה, אני קצת פחות). 

הייתי בטוחה שאפגוש באותו ערב כל בלוגרית איפור שקיימת בארץ, אבל הנוכחות שם הייתה דלה עד מאוד וכללה בעיקר את המתבגרות האמורות, אליהן התלוו כמה אמהות מוזרות ומטרידות למדי. חוץ מהן היו כמובן שלוש מארגנות האירוע - המאפרת עצמה, אשת יחסי ציבור ותיקה וידועה ועוד מישהי שמייבאת ארצה מוצרי איפור של איזה מותג חדש.

הגעתי למקום אחרי הליכה דביקה למדי (אוגוסט, שדרות רוטשילד) ובפנים נטולות איפור, מתוך מחשבה שבטח נתנסה בכל מיני טכניקות ייפוי-עצמי ואצא משם כמו ונוס העולה מן הרחצה. להפתעתי הרבה גיליתי שכל הנוכחות במקום (כולל בנות ה-12) היו מטויחות ללא דופי וטכניקות האיפור בכלל הוצגו על דוגמניות. את יתר הערב ביליתי בתחושה הפרנואידית שעשרה זוגות עיניים בוחנים את החצ'קון הסורר שצמח לי על הסנטר.

חוץ מזה, התברר לי שמדובר באירוע יח"צ למהדרין שחלק ניכר ממנו נועד להציג בפנינו את אותם מוצרי איפור חדשים שמגיעים עכשיו לארץ. הייתי בלא מעט השקות בחיי, אבל כבר מזמן לא הרגשתי שמתייחסים אליי כמו סתומה. אלוהים. היחצ"נית הזאת דיברה כל כך ל-א-ט והשתמשה במונחים עאלק-מדעיים כל כך מופרכים, שדרוויניזם חברתי נראה לידם כמו תורה מדעית מנומקת היטב.

חוץ מזה, הבקיאות שהילדות בנות ה-12 הפגינו שם בכל הנוגע לאיפור, טיפוח ושופינג ממש הפחידה אותי. אני יודעת שילדות היום צורכות יוטיוב (ובפרט - את ערוצי היוטיוב של גורואיות איפור) כמו שחברותיי ואני היינו צורכות את ערוץ הילדים (אז למדו ספרדית מ"קטנטנות", היום לומדים מה זה פריימר ממישל פאן), אבל יש משהו מפלצתי בעיניי בילדה קטנה שמתמצאת בסוגי מייק-אפים ומקפידה לטייח את עצמה לפני כל יציאה מן הבית. מזכיר לי את תחרויות היופי האמריקאיות לילדות.

המפגש עם חבורת הדיוות המאופרות (כולן) ומתוחות הפנים (בעיקר היחצ"נית) העלה מהאוב של זכרוני תקופה לא שמחה במיוחד בחיי, שבה נהגתי ללכת על בסיס שבועי, פחות או יותר, להשקות מוצרי צריכה. לא במסגרת איזה תחביב תמוה, זה פשוט היה תחום העיסוק שלי באותן שנים (זה לפחות מה שחשבתי אז. אח"כ הבנתי שאותו עיסוק לא באמת הצריך את בזבוז הזמן היח"צני הזה).


סתם דוגמה שמצאתי במייל שלי מאותם ימים. סיריאסלי, אמברגו על פרסומת לגלידות?

הייתה לי גישה מאוד אמביוולנטית להשקות הללו. מצד אחד בזתי לכל מי שהיה שם - ליח"צניות, שנראו לי כמו הסטודנטיות לא הכי מבריקות מהחוג לתקשורת של המכללה למנהל, לגווארדיית כתבות הצרכנות והלייפסטייל, שכללה חבורת נשים כבודות ומטופחות במובן הרע של המילה (חוץ משושנה חן המיתולוגית מידיעות. היא אפילו לא מטופחת), עוטות הבעת חשיבות עצמית תהומית, לשורת המזדנבות שסיקרו את האירועים בשביל כלמיני אתרים תמוהים וזניחים ולסמנכ"ליות השיווק מטעם החברות המפרסמות - נשים חשובות ורציניות בעיני עצמן, לרוב בעלות שם משפחה ממוקף (גולדמן-בנבנישתי, נגיד), שהציגו את קולקציית הטעמים החדשה של מסטיקי צ'ופה צו'פס כאילו היא הפתרון האולטימטיבי לבעיית הרעב העולמי.

אבל מן הצד השני, גם קצת קינאתי בכל החבורה. לא במי שהן, יותר ביכולת שלהן להישאב אל תוך ה-SUSPENSION OF DISBELIEF, להניח את הסרקזם בצד, להשקיע בטיפוח-עצמי במלוא הרצינות ולהציב את פתיחת עונת הגלידות כנושא החשוב ביותר על סדר יומן. חוץ מזה, באותן שנים הייתי מוזנחת, לחוצה וטרוטת-עיניים באופן מיוחד, כך שהרגשתי כמו הברווזון המכוער והמוזר בכל פעם שנקלעתי לאירוע שכזה.

פחות או יותר באותה התקופה התחלתי לכתוב את הבלוג, כמפלט מהשגרה הדפוקה למדי שהייתה לי אז (החיים שלי לא היו אז דבש וממש לא התעסקתי רק בהשקות אצל רני רהב). להפתעתי הרבה, תוך מספר חודשים גיליתי שביצת הבלוגינג סוערת ורותחת סביב עניין ההשקות ותשומת הלב היחצ"נית. בחיי שאני לא מצליחה להבין את זה. מי רוצה שאדווה מגיתם/מיכל מרני רהב/פשקוביצי משלמור תקרא לה/לו "מאמי", תפציץ אותה/ו במיילים כבדים עתירי תמונות ותנסה לדחוף לה/ו פרסומת לביסלי בטעם מי ורדים?


עוד מנפלאות ארכיון המייל שלי. תאכל מרק, תהיה משולש
---------------------------------------------------------------------------------------------------

לסיום, אני מצרפת כמה מילות חוכמה שאולי הייתי צריכה לשנן לקראת יציאה לכל אירוע יח"צ, כמו ברכת הדרך:

"...לטיפוח עצמי ובכלל זה לאיפור ישנה חשיבות רבה בחיי היום יום. 
המראה שלנו  משמעותי ומשפיע על איכות חיינו והצלחתנו ביומיום.
אנשים יעדיפו לקבל לעבודה גברת נאה, אסטטית, לבושה בבגדים מותאמים ונקיים ומאופרת עם איפור לפי הסגנון האישי שלה, מאשר לקבל גברת מוזנחת. 
בחורה שמגיעה לעבודה בלבוש מרושל, לא מותאם ומדיפה ריח רע סביר להניח שתידחה..."

אין לי ממש פאנץ' פה, סתם הצחיקה/הגעילה אותי העובדה שהפנינים הנ"ל אינן לקוחות מתוך "מ-12 עד 16" המיתולוגי והארכאי, גם לא מההקדמה לספר מתכונים של נשות ויצ"ו מסוף הפיפטיז, אלא מתוך אתר האינטרנט (!) של מגמת טיפוח בבית ספר (!!) ממלכתי-דתי כלשהו, אי-שם בשנות האלפיימ'ז.

יום שישי, 27 בספטמבר 2013

מחשבה

לפעמים קורות לי כל מיני אפיזודות מעצבנות עם חברים שממש בא לי לכתוב עליהן בבלוג. גם כי בא לי לחלוק או להתיעץ, גם כי יעניין אותי לקרוא אותן ממרחק בעוד כמה זמן וגם כי לפעמים יש להן ערך קומי בעיניי.

אבל - אני חוששת ממה שיקרה אם הבלוג יתגלה. הרי כולם יזהו את עצמם תוך דקות ספורות וחיי יהפכו לקטסטרופה בסגנון סצנת חשיפת הburn book בילדות רעות.


אז למרות הפיתוי המסוים והתחושה שלכך - לוידויים וחשיפות - הבלוג נועד, אני שומרת בבטן והולכת לישון על זה.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

דברים שאותי משמחים

אני חושבת שזו הכותרת הכי פחות מקורית שהייתה לי עד כה, ולכן אסביר: אלו לא סתם דברים שמשמחים אותי, אלא הנאות חיים די פשוטות שעושות לי כיף עמוק-עמוק בלב ואפילו (מביך לומר) קצת מרגשות אותי, לא משנה כמה פעמים חוויתי אותן. לפעמים נדמה לי שנהניתי מהן גם באיזה גלגול קודם ולכן הם מקנות לי כזאת התרוממות רוח עילאית.

חשוב לציין: את הפוסט כתבתי במחברת לפני השינה, כדי שהרעיונות לא יברחו, ועכשיו אני מעלה אותו לרשת. אף פעם לא עשיתי את המעבר הזה קודם.

חשוב לציין 2: יש עוד הרבה דברים שמשמחים אותי. אפשר לראות את זה כרשימה מדגמית בלבד.

1. לעבור בטיב טעם בערב אחרי העבודה ולקנות אוכל שעושה מצב רוח טוב. 
(אוכל שעושה מצב רוח טוב: סלמון מעושן, עגבניות שרי-תמר קטנטנות, מלפפונים כבושים קטנים ומכוערים בצנצנת זכוכית גדולה, סלט חצילים רומני ולחם שיפון כהה ודחוס).

2. יום חמישי אחר הצהריים - שעת האפשרויות הבלתי מוגבלות. כל סוף השבוע פרוש בפניך והוא אפילו עוד לא התחיל לאזול. אפשר לתכנן כל דבר שבעולם, בערך, ולקוות לטוב ביותר.

3. ללכת ברחוב עמוס (אלנבי, נגיד) בחמישי אחה"צ/שישי בבוקר ולהרגיש חלק מנחיל האדם המתלהב, מתרגש, קונה ובונה מגדלים פורחים באוויר ליומיים וקצת של חופש שעומדים לפניו.


4. לנצל את דיל הקמצנים-אך-נהנתנים האולטימטיבי ולשבת עם חברה (או עם ה-חבר) בלחם ארז של אבן גבירול (1+1 על כל התפריט, המוצלח במפתיע, החל משש בערב). לעבור אחר כך לקפה נונה הסמוך (50% על כל האלכוהול בימים אי-זוגיים). טוב, זו לא הנאה מז'אנר התרוממות הרוח, אבל היא בהחלט מספקת.

5. לצעוד בערב טיפ-טיפה קריר על רחוב החשמונאים (עדיף מכיוון מנחם בגין אל קרליבך, ככה העיר מתגלה בפניך מבין הפיח) ולעבור ליד "לחמים", רק כדי למלא את הריאות בניחוח חמים ומנחם של קפה ולחמניות שוקולד טריות.

יש לי סיפור קטן וחסר פואנטה על לחמניות השוקולד של לחמים, אולי בהזדמנות אספר אותו
6. לקבל ספרי בישול ממש שווים ומצולמים לעילא במתנה. לקרוא אותם במיטה, או בזמן האוכל. לתכנן שבכל שבוע תכיני משהו מתוכם ותקחי ללימודים. לקוות שזה יתגשם.

7. לקרוא ספר (איכותי או סתם קיטשי ומתקתק) ולייבב בלי שליטה בקטעים העצובים (האמן ומרגריטה - פרק אחרון, סיפורה של ליסי - כשסקוט מת, אשתו של הנוסע בזמן - קבוצה מכובדת של פרקים אחרונים, צל הימים - אותו כנ"ל).

8. לקרוא ספר ילדים קסום ומוזר במיוחד (בפעם המיליון), להרגיש התרוממות רוח עילאית ולהיזכר שזה ממש לא רק ספר ילדים (למשל: הטירה הנעה של דיאנה ווין ג'ונס, הטירה הקסומה של אדית נסביט, גן החצות של טום של פיליפה פירס).
מתוך "הטירה הקסומה", באחד הפרקים הכי משונים ונהדרים שם.
מומלץ ללחוץ להגדלה, אלו איורים נהדרים


יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

משהו נחמד לפתיחת השבוע

כידוע, הבלוג הוא בוגר תואר ראשון בהצטיינות בלימודי "שירת הסירנה". כמובן שיש לי אי-אלו בעיות עם עירית לינור (אני באמת שונאת את "המילה האחרונה"), אבל אני בהחלט זוכרת לה חסד נעורים. בכל זאת, קראתי את הספר הזה רק 20 ומשהו פעמים.

ובכן, הבוקר לינור העלתה לפרופיל הפייסבוק שלה את הקטע הבא שבו היא מקריאה את רגע המפגש המכונן בין טלילה לנוח נאמן (במסגרת איזשהו פרויקט ספרותי). תהנו:



תמיד כשאני קוראת ספר אהוב עליי במיוחד אני תוהה איך המחבר מדמיין ברוחו את הסצנות והדמויות. מודה שקיוויתי שהיא תקריא את נוח בקול מנומנם כמו זה שאני מעניקה לו בדמיוני (ולא מדובר בקול המאנפף של השחקן שגילם אותו בסרט), אבל זו הייתה הקראה נטולת אפקטים.

הערה קטנה ומתנשאת לסיום: לינור מדברת שם בגנות העריכה. זה קצת חורה לי, כי עריכה (אמנם לא של סיפורת, אבל מי יודע מה יהיה בעתיד) היא מה שאני עושה לפרנסתי וגם נהנית ממנו רוב הזמן.

היא מספרת שם שיד עורך לא נגעה ב"שירת הסירנה" וזה מה שהופך את הספר לכל כך מרענן וכיפי. מצד אחד יש משהו בדבריה. מן הצד השני, אחרי קריאות חוזרות ונשנות אני יכולה לומר די בביטחון שקצת עריכה והידוק לא היו הורגים את הספר, להיפך. זיהיתי שם כמה וכמה פסיקים מיותרים :P

יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

GRANNY KNOWS BEST

אתמול הייתי בביקור אצל הסבתאים (סבא+סבתא) שלי, אי שם ליד חיפה היפה. אני לא מבקרת אותם הרבה ויש לי קצת רגשות אשם לגבי זה, כי עם הסבתא השנייה שלי אני בקשר הרבה יותר תכוף.

האמת, לא כל כך ידעתי מה בכלל נעשה בביקור הזה, כי אני הרי כבר לא ילדה קטנה שאפשר לקחת אותה למשחקייה בקניון. יש לי גם כמה מחלוקות עקרוניות עם סבא וסבתא, בעיקר בנושאים פוליטיים (ובעיקר עם סבתא שלי, כי סבא לא כל כך נותן את הטון הפוליטי בבית..) וחששתי שסבתא תנסה לעשות פרובוקציות ולהתסיס ויכוח. 

אז כן, סבתא שלי שלפה כמה אמרות שפר על ארגוני שמאל ("שמעת על הכנס הזה באוניברסיטת ת"א? הם קוראים לו הכנס בשייח מוניס!". היא גם אומרת את זה "שחמוניס", כאילו מדובר בסיגל שחמון או משהו), שאלה אותי על כל הבחורות שהיו איתי בצבא, איפה הן היום ולמה אני לא הלכתי בדרכן הכה-מוצלחת. היא גם ביררה  אם אחת מהחברות שלי לסבית, כי היא ראתה בפייסבוק (אלוהים יודע איך) שהיא "במערכת יחסים" עם מישהי אחרת (נסו להסביר לסבתא שזה לא באמת, אלא סתם בדיחה בין חברות טובות).

אבל - בסופו של דבר היה דווקא ביקור ממש נחמד שהזכיר לי שאחרי הכל הם סבא וסבתא שלי. עד כמה שפער הדורות ניכר, הוא ניתן לגישור כששני הצדדים נמצאים במצברוח טוב ולא קנטרני. 

שלושת הרגעים המועדפים עליי:

1. אני מספרת לסבתא שהכנתי עוגת גבינה מעולה, כדי שתתגאה בכישורי הבלבוסטע שלי. עוד בטרם סיימתי את המשפט היא מדקלמת: "750 גרם גבינה, קלתית ביסקוויטים, ציפוי שמנת חמוצה?" - אני בתגובה: "מה? איך? זאת עוגה שכולם מכירים?"

2. סבא, סבתא ואני רואים את "המופע של טרומן" ב-VOD, אחרי שהמלצתי להם עליו (סבא חובב סרטי אקשן "מקצועיים", סבתא סרטים תקופתיים עם קרינולינות, ניסיתי לאזן ולמצוא משהו שאפשר גם לדבר עליו אח"כ). סבתא נרדמת בערך שלוש דקות לאחר כתוביות הפתיחה (מתעוררת בסצנת הסיום ומכריזה: "לא הבנתי את הסרט הזה!"), אבל סבא צופה בשקיקה ואחר כך מנתח אותו בהתלהבות באוזניי ומדגיש: "הסרט לא יוצא לי מהראש". אחחחח. איזו תחושת סיפוק של מדריכה בצופים.

3. סבא, סבתא ואני יוצאים ממסעדה אחרי ארוחת צהריים. סבא: "תגידי, רזית?". במשך כמה שניות אני לא מצליחה לענות, בגלל חיוך חתול הצ'שייר שנמתח על פרצופי.

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

סלח לי אבי כי יישרתי



עוגה.
עוגת גבינה.
עוגת גבינה ביום כיפור (האמת - הכנתי שתיים. הראשונה אזלה כבר בערב יום כיפור).
מזל שהיו לי שותפים ליישור, אחרת הייתי רוקדת לבדי (ובכבדות-מה) בלהבות הגיהנום.
ומזל שלמעט החמאה, מדובר בעוגה שפויה יחסית (גבינה חמישה אחוז, ציפוי יוגורט שלושה אחוז ואפילו המרתי חלק מכמויות הסוכר בסוכרה-לייט - הסוג שניתן לאפות איתו).


וידוי קצת נורא: שיר יום הכיפורים האהוב עליי (יש דבר כזה בכלל - שירי יום כיפורים? זה הרי לא חג. אין שירי צום גדליה, או תשעה באב. מצד שני, "ונתנה" הוא בכלל תפילה..) הוא "ונתנה תוקף". כן כן. שמעתי אותו בעבודה בשישי בצהריים ומאוד נהניתי.


יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

הולכים ובאים הימים הקרים


הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,
שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.
רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,
הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים.

זה כנראה שיר ראש השנה האהוב עליי. גם כי הוא לא ממש שיר של חגים, יותר של עונות שנה, אבל בעיקר בגלל המנגינה הקצת עצובה. חוץ מזה, תמיד הזדהיתי עם הבית השני:

הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.
שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.
הֲיִי נָא טוֹבָה וּבוֹאֵךְ לְשָׁלוֹם!

הרי זה עליי! אני נולדתי בסוף אוגוסט, שניה לפני שמתחילים ענייני רוששנה. קטֹנתי אתמול ועכשיו אני כבר גדולה. חשבתי על זה קצת, ונראה לי שהעונה האהובה עליי היא הסתיו. אם אחותי הייתה שומעת את זה היא ישר הייתה צוחקת עליי וטוענת שזה כי אני חננה, ולא יכולה לחכות לחזור ללימודים.

אז אני באמת חננה, אבל הסיבה לאהבת הסתיו שלי היא אחרת וטיפשית לא פחות - נראה לי שאני פשוט אוהבת להיות קצת עצובה. לא דכאון שמצריך ציפרלקס וחברים כאלו, יותר משהו מהסוג שעלי מוהר היה מכנה "העצב המתוק". והסתיו מספק את התפאורה המושלמת לתוגה ציורית שכזאת.

מדהים אותי עד כמה אני מסונכרנת אוטומטית לענייני החגים האלו. רק התחיל ספטמבר, וכבר יש לי חשק לחולצה חדשה ו"חגיגית" - לבנה, רצינית, לא טריקו אלא משהו ארוג ופריך שכזה. אפילו ראיתי אחת שמצאה חן בעיניי (בספרינגפילד שבתוך המשביר לצרכן! בחיי! בהיכל המתנות לחג בכבודו ובעצמו), אבל היא הייתה סינתטית, שזה נגד האמונה שלי וגם מחמם ולא סביבתי.

בכל מקרה, את החג אני הולכת לבלות בחו"ל, במדינה שהאמריקאים הולכים (מתישהו) לשגר ממנה טילים לעבר אסד. אני יודעת שלא הייתי פה כל כך ברוחי לאחרונה, נראה לי שאלו תוצאות הלוואי של יומולדת+מחלה קלה, אבל אני מתכננת לשבת מול הבריכה אי-שם ולהגג, כדי לחזור עם רעיונות ואמביציה. שנה טובה!

הז'קט מתנת אבאמא, הכובע מהדוכן בכניסה לשנקין,
המשקפיים מהמכירה של FASHION TAILS והבגד ים מפלפל עודפים ליד העבודה.
הו, כמה שאני אקלקטית


יום חמישי, 29 באוגוסט 2013

מראה מראה

כבר כמה ימים אני לא מרגישה טוב. זה התחיל בעייפות, המשיך בכאב גרון והסתיים בגראנד פינאלה של דלקת באוזן. כמובן שישר חששתי שיש לי פוליו, כי כזאת אני - חרדתית חסרת כל היגיון - אבל לא זה היה הדבר העיקרי שהפריע לי. אז מה כן? הדבר שהכי הכי מפריע לי כשאני לא מרגישה טוב, ללא כל צל של ספק, הוא העובדה שאני לא נראית טוב כשאני חולה. כזאת שטחית אני.

קשה לי להביט במראה ולראות פרצוף אפרפר וחמור סבר, קשה לי עם זה שהעיניים שלי נראות האש-פאפי, קשה לי עם זה שהמשקפיים הם האלמנט הכי דומיננטי בפרצוף שלי. והכי גרוע - רק מלהסתכל על עצמי, נהיה לי יותר רע.

הלוואי שהייתי יכולה להיגמל מהתעסקות במראה החיצוני. אני לא מהבחורות שמכורות לטיפוח, גם לא מרבה להתאפר, אבל המחשבה "איך אני נראית??!!^%^&" נמצאת לי בראש 16 שעות ביממה. לראייה - אני לא יכולה לחלוף על פני חלון מכונית/חלון ראווה/שלולית חורף בלי לסקור שם את בבואתי, אני מחליפה תסרוקות 5 פעמים בשעה (אוספת-מפזרת-אוספת---) ויום שיער רע יכול לחרבן לי לחלוטין את ההרגשה (שלא לדבר על יום שבו עליתי על המשקל..).

מבינה ללבך, ביצ'
כשהייתי קטנה היה לנו בבית ספר בשם "ילקוט הקסמים", שכלל אגדות וסיפורים מארצות שונות. אחד הסיפורים שהכי אהבתי בו היה מעשייה רוסית בשם "שעון החול" - הגרעין המרכזי של העלילה פחות רלוונטי כרגע, העניין הוא שגיבורת הסיפור הייתה ילדה שמאוד-מאוד אהבה להביט במראה. א-ב-ל, כמו שתמיד קורה בסיפורי התבגרות וחניכה, במסגרת איזשהו אתגר הרואי הוטל עליה לא להביט במראה במשך שנה שלמה. מעניין אם גם אני אצליח לעשות דבר כזה. ומעניין עד כמה זה ישפר את חיי.

בלי שום קשר - חגגתי יומולדת השבוע. זה נחמד והכל, אבל אני לא מרגישה שהגיל הזה מייצג אותי. כלומר - אני מרגישה הרבה יותר קרובה לגיל שמונה עשרה מאשר לגיל שלושים (אף שהמספרים מראים אחרת). מה שכן, וזה באמת סימן לוותיקות, שמתי לב שאני יכולה לעבור על פני חנות בתל אביב ולמנות שניים-שלושה (ואפילו ארבעה, אם זו פינה ממש מקוללת) גלגולים לאחור שלה. חברה שלי טוענת שזה מגניב, אני טוענת שזה זקן, עייף, ובעיקר מראה שעזבתי את הבית מוקדם מדי.

אלבום יום ההולדת שלי הוא כנראה Rumours של פליטווד מק. שמעתי אותו די בלופ בשבוע האחרון (והופתעתי איך גיליתי כזה אלבום מופת שופע להיטים רק עכשיו). בהתחלה כמובן תפס לי את האוזן GO YOUR OWN WAY, שהכרתי כבר קודם (ובכלל זכה לחיים מחודשים בזכות גלי) -


אבל לאט לאט נכנס לי לראש גם GOLD DUST WOMAN, שאותו באמת לא הכרתי לפני כן -

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...