כידוע, הבלוג הוא בוגר תואר ראשון בהצטיינות בלימודי "שירת הסירנה". כמובן שיש לי אי-אלו בעיות עם עירית לינור (אני באמת שונאת את "המילה האחרונה"), אבל אני בהחלט זוכרת לה חסד נעורים. בכל זאת, קראתי את הספר הזה רק 20 ומשהו פעמים.
ובכן, הבוקר לינור העלתה לפרופיל הפייסבוק שלה את הקטע הבא שבו היא מקריאה את רגע המפגש המכונן בין טלילה לנוח נאמן (במסגרת איזשהו פרויקט ספרותי). תהנו:
תמיד כשאני קוראת ספר אהוב עליי במיוחד אני תוהה איך המחבר מדמיין ברוחו את הסצנות והדמויות. מודה שקיוויתי שהיא תקריא את נוח בקול מנומנם כמו זה שאני מעניקה לו בדמיוני (ולא מדובר בקול המאנפף של השחקן שגילם אותו בסרט), אבל זו הייתה הקראה נטולת אפקטים.
הערה קטנה ומתנשאת לסיום: לינור מדברת שם בגנות העריכה. זה קצת חורה לי, כי עריכה (אמנם לא של סיפורת, אבל מי יודע מה יהיה בעתיד) היא מה שאני עושה לפרנסתי וגם נהנית ממנו רוב הזמן.
הערה קטנה ומתנשאת לסיום: לינור מדברת שם בגנות העריכה. זה קצת חורה לי, כי עריכה (אמנם לא של סיפורת, אבל מי יודע מה יהיה בעתיד) היא מה שאני עושה לפרנסתי וגם נהנית ממנו רוב הזמן.
היא מספרת שם שיד עורך לא נגעה ב"שירת הסירנה" וזה מה שהופך את הספר לכל כך מרענן וכיפי. מצד אחד יש משהו בדבריה. מן הצד השני, אחרי קריאות חוזרות ונשנות אני יכולה לומר די בביטחון שקצת עריכה והידוק לא היו הורגים את הספר, להיפך. זיהיתי שם כמה וכמה פסיקים מיותרים :P
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה