אתמול הייתי בביקור אצל הסבתאים (סבא+סבתא) שלי, אי שם ליד חיפה היפה. אני לא מבקרת אותם הרבה ויש לי קצת רגשות אשם לגבי זה, כי עם הסבתא השנייה שלי אני בקשר הרבה יותר תכוף.
האמת, לא כל כך ידעתי מה בכלל נעשה בביקור הזה, כי אני הרי כבר לא ילדה קטנה שאפשר לקחת אותה למשחקייה בקניון. יש לי גם כמה מחלוקות עקרוניות עם סבא וסבתא, בעיקר בנושאים פוליטיים (ובעיקר עם סבתא שלי, כי סבא לא כל כך נותן את הטון הפוליטי בבית..) וחששתי שסבתא תנסה לעשות פרובוקציות ולהתסיס ויכוח.
אז כן, סבתא שלי שלפה כמה אמרות שפר על ארגוני שמאל ("שמעת על הכנס הזה באוניברסיטת ת"א? הם קוראים לו הכנס בשייח מוניס!". היא גם אומרת את זה "שחמוניס", כאילו מדובר בסיגל שחמון או משהו), שאלה אותי על כל הבחורות שהיו איתי בצבא, איפה הן היום ולמה אני לא הלכתי בדרכן הכה-מוצלחת. היא גם ביררה אם אחת מהחברות שלי לסבית, כי היא ראתה בפייסבוק (אלוהים יודע איך) שהיא "במערכת יחסים" עם מישהי אחרת (נסו להסביר לסבתא שזה לא באמת, אלא סתם בדיחה בין חברות טובות).
אבל - בסופו של דבר היה דווקא ביקור ממש נחמד שהזכיר לי שאחרי הכל הם סבא וסבתא שלי. עד כמה שפער הדורות ניכר, הוא ניתן לגישור כששני הצדדים נמצאים במצברוח טוב ולא קנטרני.
שלושת הרגעים המועדפים עליי:
1. אני מספרת לסבתא שהכנתי עוגת גבינה מעולה, כדי שתתגאה בכישורי הבלבוסטע שלי. עוד בטרם סיימתי את המשפט היא מדקלמת: "750 גרם גבינה, קלתית ביסקוויטים, ציפוי שמנת חמוצה?" - אני בתגובה: "מה? איך? זאת עוגה שכולם מכירים?"
2. סבא, סבתא ואני רואים את "המופע של טרומן" ב-VOD, אחרי שהמלצתי להם עליו (סבא חובב סרטי אקשן "מקצועיים", סבתא סרטים תקופתיים עם קרינולינות, ניסיתי לאזן ולמצוא משהו שאפשר גם לדבר עליו אח"כ). סבתא נרדמת בערך שלוש דקות לאחר כתוביות הפתיחה (מתעוררת בסצנת הסיום ומכריזה: "לא הבנתי את הסרט הזה!"), אבל סבא צופה בשקיקה ואחר כך מנתח אותו בהתלהבות באוזניי ומדגיש: "הסרט לא יוצא לי מהראש". אחחחח. איזו תחושת סיפוק של מדריכה בצופים.
3. סבא, סבתא ואני יוצאים ממסעדה אחרי ארוחת צהריים. סבא: "תגידי, רזית?". במשך כמה שניות אני לא מצליחה לענות, בגלל חיוך חתול הצ'שייר שנמתח על פרצופי.
4 תגובות:
אני בברלין עכשיו, שתי הסבתות שלי והסבא שלי נמצאות בארץ, בקרית גת. אני כל כך מתגעגעת אליהם. בייחוד לסבתא רחל, היא כמעט גידלה אותי, עם המבטא הצרפתי שלה, והלחם הביתי. אני לא חושבת שהיא יודעת מה זה לסבית :)
סבתא שלי די צעירה יחסית לסבתות אחרות, אני חושבת. הלוואי שהיה לי מישהו במשפחה עם מבטא צרפתי ו/או עם היסטוריה של אפיית לחם ביתי. חוץ מזה, ולמרות הגעגועים המובנים, אני לא חושבת שאת צריכה להצטער לרגע שאת בברלין עכשיו.
הפוסט הזה עשה לי קצת חמוץ בלב, למרות שהוא מקסים.
אמנם זכיתי להכיר את כל הסבתות והסבים שלי משני הצדדים, אבל 3 נפטרו כשהייתי צעירה למדי, והקשר הארוך ביותר היה לי עם סבתא שלי שהתגוררה באזורנו.
סבתא שלי הייתה טיפוס צבעוני ודומיננטי, כך שכשהיא הייתה בחיים היה קשה לחשוב על האפשרות שהיא לא תהיה כאן יותר. אבל היא כבר לא כאן 4 שנים והפוסט שלך הזכיר לי את כל הביקורים אצל סבתא, השיחות שלפעמים היו מעצבנות כי חשבתי לעצמי "מה הסבתא הזקנה שלי מבינה", ההערות על כמה אני מוצלחת ויפה ונהדרת (שתמיד ביטלתי בזלזול) ופינוקי האוכל שבזמנו לא ידעתי להעריך כ"כ.
והיום, למרות שעדיין קצת קשה לי לתפוס את זה, זה כבר לא קיים ואני ללא ספק מתגעגעת לזה מאד.
זהו, הזמניות המפחידה הזאת מחלחלת אליי בתקופה האחרונה ומדרבנת אותי להקפיד לשמור איתם על קשר.
הוסף רשומת תגובה