חפש בבלוג זה

יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

bluesing

הורים וילדים בסוף החופש הגדול. כמה דיו מקלדות נשפך על זה. בתקופה האחרונה זה היה נושא השיחה העיקרי פחות או יותר בכל קבוצת פייסבוק שאני חברה בה (אגב, קטע מדהים עניין הקבוצות. אני מרגישה שכל השיח הפייסבוקי מתנהל היום במעגלים קטנים של תחומי עניין משותפים. מעניין אם פייסבוק בעצם דחפו לזה, נראה לי שזה מקל על טרגוט פרסומות לגולשים. אבל כרגיל אני גולשת לאסוציאציות וקונספירציות). 

בקיצור - הורים וילדים בסוף החופש הגדול. האם זה באמת כלכך גרוע? כשקראתי פוסטים של אמהות מיואשות או אבות רענן-שקדיים, נטיתי לפקפק בכך. אני מרגישה שאנשים בעיקר נהנים לקטר, כי זה מאפשר להם לא להיות בחוויה עצמה (ועוד לקבל על זה את החיזוק החיובי האולטימטיבי - לייקים של תשומת לב). כמו שמקטרים על למידה למבחנים או על יום ראשון בבוקר.

ובכל זאת, משיטוט אקראי ברחובות ניכר היה שאנשים באמת קצת מאבדים את זה וזולגים לאיטם לצורת תפקוד קמאית והישרדותית. משהו בסגנון חזון אחרית הימים של טיילר דרדן. בשבועות האחרונים ראיתי שלל ילדים עושים פיפי (ואולי גם קקי? לא נעצרתי כדי לבדוק) בשדרות וקרנות רחוב כאלו ואחרות. השיא היה אתמול - נתקלתי בילדה כבת 4, עירומה כביום היוולדה, שעמדה לבד באמצע דיזנגוף. במקביל, אמא שלה זינקה לכביש. בהתחלה זה נראה כמו אקט אובדני. אחרי כמה שניות הבנתי שהיא קפצה לקחת חבילת מגבונים ממכונית שעמדה באמצע הנתיב. 

Gloucester Beach, Bass Rocks, 1924, Edward Hopper

עדיין על דיזנגוף, בעודי כותבת את ההגיגים האלו בטלפון (גיליתי פיצ'ר מצוין של גוגל שמאפשר לי לעשות את זה בקלות), התיישבתי על שלולית דביקה שהשאיר איזה פעוט נופש אחר שישב כאן עם אמו לפני. היא הסתכלה עלי בלי לומר מילה. לרגע ראיתי הבזק מאשים במבט שלה, כאילו היא נוזפת בי על החוצפה שבלכתוב דברים שכאלה כשאין לי בכלל ילדים. או בכלל, על החוצפה שבנוכחותי המתריסה ונטולת הילדים. 

אבל עם כל השיפוטיות, או הרתיעה מההתמודדות הדביקה (תרתי משמע) הזאת, יש לי אפשרות להתחבר לזה באופן אישי. זה מזכיר לי את השנים שהעברתי בתור מדריכה-ראשגדית-מרכזת בצופים. תחושת הטירוף שאחזה בי מדי פעולה, המחשבה של "רק לצלוח אותה". פתקים, אבנים ולכלוכים כאלו ואחרים נתחבים בבהילות אל אינספור כיסיי ואל הג'אנספורט המעוך שלי מדי יום שלישי ושבת בין 16:00 ל-18:00. תחושה של אטפל בזה אח"כ, עכשיו אני חייבת להיות בהווה. 

זו לא הייתה חוויה רעה, אבל כן קצת מוטרפת. ניתוק כמעט מוחלט מעצמי. אפילו לא ממש כניסה לדמות אחרת, פשוט אובדן היכולת להסתכל על עצמי מבחוץ. אולי זו התחושה של הורות. אני מקווה ששבריר התובנה הזה שהבליח אצלי פה יאפשר לי להיות מודעת לזה יותר כשיגיע יומי. 

4 תגובות:

ענבל אמר/ה...

זה אכן מדויק מה שאת אומרת על הניתוק מעצמך. עכשיו כשאני אמא אני מרגישה את זה כל יום כמעט כל היום, וזה בסדר, באמת, הקיטורים הם עדיין לא מנת חלקי (מדונה אמרה פעם שזה כזה כיף שיש לך ילדים כי סוף סוף יש לך קצת שקט מעצמך, או משהו כזה. אני מאוד מזדהה).
כיף שחזרת.

marjorie morningstar אמר/ה...

היי, מזל טוב! מעניין הציטוט הזה של מדונה. תכלס אני חושבת שהיא צודקת. זה עשוי להיות שקט מלטחון לעצמך את עצמך בראש כל היום (בפסיכולוגית מצויה קוראים לזה רומינציה).

שירלי אמר/ה...

היי מרג'ורי,
איזה כיף שחזרת לכתוב, וכמו תמיד, קלעת לתחושותיי. האם ידעת שיש דבר כזה שנקרא בלוג דיי? הוא נחגג כל שנה ב- 31/8, ובו בלוגרים ממליצים על 5 בלוגרים אחרים. אז רק רציתי להגיד לך שנכנסת לרשימה שלי ושהמלצתי על הבלוג שלך, שאני כל כך אוהבת!
אני מקווה שזה בסדר שאני מכניסה לפה לינק להמלצה:
http://www.shirleyslife.co.il/2016/08/BlogDay2016.html

חמישי שמח :)

marjorie morningstar אמר/ה...

היי, תודה רבה :) איזה כיף, אף פעם לא המליצו עליי.

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...