חפש בבלוג זה

יום חמישי, 26 באפריל 2018

הרגע היפה והקיטשי של היום

נסעתי הביתה אחרי יום מפרך. נהגתי כמעט על אוטומט, ראשי וכולי שקועים בדברים שעצבנו אותי היום ושמעצבנים אותי בכלל. ברדיו היו שירים דפוקים שהתחלפו לפרסומות דפוקות. ואז פניתי לשדרות בן גוריון וראיתי חתן וכלה מצטלמים. בדרך כלל זה לא עושה לי כלום, אבל על רקע השמיים האפורים זה היה כמו קפסולה של נצנצים. הרדיו התחיל פתאום לנגן את take a bow ואני התחלתי לשיר איתו.


אחר כך אפילו מצאתי חניה.

יום שבת, 21 באפריל 2018

רייצ'ל השניה

יכול להיות שיש לי קטע עם מעצבות אופנה בשם רייצ'ל

הפוסט הזה יעסוק ברייצ'ל קומי. שאם לתארך אותה, כנראה שהיא דווקא רייצ'ל הראשונה ואילו אנטונוף היא השניה. אבל זה לא משנה וגם לא מעניינו של הפוסט הזה.

אל רייצ'ל קומי נחשפתי לראשונה דרך הפרק על שמה בסדרה High Maintenance (להלן בפוסט: HM). לא אפרט כאן את תוכן הפרק, כדי לא לספיילר, אבל זה באמת פרק מקסים. בכלל, זאת סדרה מקסימה. אני מאוד אוהבת האופן המורכב שבו היא מציגה דמויות. אמנם כל סיפור הוא מאוד קצר (גם עכשיו, כשהסדרה נקנתה ע''י HBO והפרקים הפכו ארוכים יותר, הם כוללים כמה סיפורים קצרים), ובכל זאת HM מצליחה לתאר כמעט כל דמות כפגומה ומקסימה גם יחד. שזה לא מובן מאליו בכלל. יש בזה משהו מאוד אוהב אדם ומאוד מנחם. מזכיר לי קצת את הקומדיה האנושית של סרויאן, אם להיתלות בעצים גבוהים מאוד. 

ראיתי את הפרק rachel לפני כמה שנים, אבל לא התעמקתי אז יותר מדי בפועלה של רייצ'ל קומי, למעט בשמלה הספציפית שמככבת בפרק. 


השבוע יצא לי לראות את העונה החדשה של HM ושוב נתקלתי באזכור לרייצ'ל קומי. השילוב של רפרנס חוזר ושל כמה שעות פנויות היה טריגר מספיק כדי שאתיישב לשרוף את אותן שעות מול המחשב, בתחקיר מקיף באתר המעצבת. אני שמחה לבשר שהתחקיר היה מוצלח עד מאוד. התחלתי לפנטז שאני ניו יורקרית בעלת ממון (או בעלת סדר עדיפויות שמציב בגדי מעצבים לפני דברים אחרים) ושיש לי רייצ'ל קומי בארון. 

אני אוהבת פה הכל - קרדיגן, חצאית (זו בעצם SKORT ארוכה) ונעליים. בא לי ללכת מחר לעבודה בדיוק ככה. 

קלוזאפ על הנעליים, שהם אחד הזוגות הכי יפים שראיתי. הפעם עם שמלה שתככב גם היא בהמשך.


אני חושבת שהיו לי מכנסיים מתרחבים באורך 7/8 בסוף היסודי ושנטשתי אותם במהירות-שיא, כי הגזרה נראתה לי מוזרה (וגם כי היה להם שפשוף מכוון בצבע ורוד פוקסיה, שאפילו בגיל 11 נראה לי טו מאץ'). היום הם נראים לי כלילי השלמות. אני יכולה לדמיין את עצמי לובשת אותם חיים שלמים.   

אני מתכוונת כמובן לחולצת המשי בצבע שמיים ולא למכנסיים המשמימים. אין לי ספק שפעם לא הייתי מסובבת את הראש לחולצה כזאת, אבל השתניתי. כיום זו נראית לי חולצה שמנצחים איתה בראיונות עבודה. 

כפכפים כאלו הם עמוק בתוך אזור הנוחות שלי (יש גם בצבע אבן וכן בצבע ג'וניפר - הלא הוא ערער - הלא הוא הצמח שממנו מכינים ג'ין. כמה לומדים משיטוט באתרי מעצבות!). כשראיתי אותם באתר התחלתי להרגיש שאני מסוגלת לגמרי להרכיב לעצמי מלתחה שלמה שהיא רק רייצ'ל קומי. 

החצאית הזאת היא דווקא יציאה מאזור הנוחות שלי, עם הבד הנצמד והראפלס באזור האגן. השילוב שלה עם הנעליים שהתאהבתי בהן לפני 5 תמונות גורם לי לראות את עצמי באור חדש, כבחורה שנהנית ללבוש דברים כאלו. 

יציאה אפילו יותר רצינית מאזור הנוחות. מעולם לא חשבתי ששמלה עם פייטים תמצא חן בעיניי. וגם לא שהמראה של שמלת ערב עם מגפיים. משהו בשילוב פה (אני חושבת שהכתפיות אחראיות לכך מאוד. וגם האורך, שהופך הכל ליותר קול) גורם לי לראות את זה כלוק ניו יורקי סקסי ואיכשהו גם מתוחכם. את זה כמובן אלבש כשאוזמן לקוקטייל כלשהו בפתיחת גלריה כלשהי. אשתדל לא לערבב משקאות, כדי לא להרוס לעצמי את המגפיים (בכל זאת זמש). 

ובחזרה לעומק אזור הנוחות עם עקבי עץ ואימום מאריך-רגל. 

כבר מזמן אני רוצה מכנסיים מתרחבים. אלבש אותם עם הכפכפים מלפני 4 תמונות.
עוד דברים מגניבים שלמדתי על רייצ'ל קומי: 
1. היא הייתה בת הזוג של יוג'ין, סולן גוגול בורדלו, והתחילה בכלל כשעיצבה לו תלבושות. זה הפתיע אותי במיוחד, כי גוגול בורדלו נראים לי תמיד שייכים לסצנת פסטיבלים-רוקנרול-טינופת בעוד שרייצ'ל קומי נראית לי כמי שנולדה לעצב לנסיכות פארק אבניו. 
2. בזמן שעבדה כמעצבת ב-theory פנה אליה לא אחר מאשר דיוויד בואי וביקש שתעצב לו חולצות. היא הסכימה, הועפה מת'אורי על כך שעבדה בפרטי מהצד, וניצלה את המומנטום כדי לפתוח את הלייבל העצמאי שלה. מעניין איך נראות החולצות של דיוויד. ניסיתי למצוא תיעוד מצולם ולא הצלחתי. 
3. אפשר לקנות בגדים שלה בארץ, באיזה בוטיק סופר-אקסטרה-מגה יקר שנמצא ממש קרוב לבית שלי.

ולסיום, שיר.
שמעתי אותו המון בסופ"ש האחרון ועפתי על תועפות הקיטש (וקצת סליז, כי זה פרינס) שנוטפות ממנו. ידעתי שפרינס כתב אותו לשינייד אוקונור, אבל אף פעם לא הקדשתי לו מחשבה יתרה. בימים האחרונים נהניתי לשמוע את שתי הגרסאות ולהאזין להן בתשומת לב קצת מוגזמת. היה כיף וגם קצת עצוב, כמו שאני אוהבת. 

יום שלישי, 10 באפריל 2018

Describe Yourself Like a Male Author Would

אני גאה לומר שחשבתי על הרעיון הזה (שהוא ממש כמו שמשתמע מהכותרת - לתאר את עצמך כפי שהיית מתוארת על ידי סופר גבר) עוד לפני שהפך לטרנד טוויטרי רותח. לא יישמתי אותו, אבל חשבתי עליו ואפילו תכננתי פוסט בעניין. אני זוכרת שההשראה לכך דווקא לא הייתה מתוך ביקורת פמיניסטית. זה קרה תוך כדי קריאת טרילוגיית מילניום. שמתי לב שהכתיבה הקצת מחפצנת ומאוד טכנוקרטית של סטיג לארסון מדביקה את האופן שבו אני חושבת. התחלתי לראות את המציאות קצת כמו מפרט טכני, באותו אופן בלשי, ברברני ויורד לפרטים שבו לארסון כתב, והשתעשעתי ברעיון לתאר את עצמי בצורה דומה. אז לא עשיתי עם זה כלום, אבל היום כן כתבתי משהו.

''היא הייתה קטנה עם תועפות של שיער סבוך. כשניסתה להתרכז נהגה לערום אותו על ראשה. מרחוק נראתה כמו ילדה, מקרוב ניתן היה לראות התחלה של קמטים בזוויות פיה. היא נהגה ללבוש בגדים גדולים מכפי מידתה שהסתירו את מרבית גזרתה, אך הקפידה כמעט תמיד להדגיש את מותניה. היופי שלה היה חמקמק. לפעמים לא היה קיים כלל. בפעמים אלו פיה היה חמור סבר ומהודק, עיניה קשוחות ונוגות בו זמנית ועורה אפרפר-צהבהב. אבל לפעמים, בעיקר כשחייכה, משהו בה היה מתמסר ומאיר את החדר. לכן רבים נהגו לגעור בה על כך שאינה מחייכת מספיק''. 

אחרי שסיימתי לכתוב ולהתלבט האם להעלות פוסט בעניין, קראתי שוב את מה שכתבתי על עצמי. אני חושבת שאם הייתי קוראת את התיאור הזה על מישהי שאני לא מכירה, הייתי חושבת שהיא מין הלנה בונהאם קרטר. במציאות אנחנו בכלל לא דומות, אבל אולי כתבתי את עצמי באופן לא מודע כך שאתאים לשבלונה שלה. 


יום שבת, 31 במרץ 2018

neurotic housekeeping

בחודשים האחרונים מתרגשות עליי כל מיני צרות של תחזוקת בית. מזגנים סרבנים, מייבשי כביסה עם אטיטיוד, צינורות ניקוז מלאים בעצמם ועוד ועוד ועוד. אני שונאת בעיות דומסטיות מהסוג הזה (בעצם מכל הסוגים, אבל לרוב אני נתקלת בכאלו). הן מלחיצות אותי נורא. קודם כל, כי הן מעוררות אצלי תחושה שהכל מתפורר ומתפרק. שחפצי הבית השונים עובדים בדרך נס, בזכות כל מיני חיבורים ומגעים שבריריים נורא. אולי בכלל בזכות קסם. כמו איזו מכונה מקרקרת ומקרטעת מסרטים של מיאזאקי. תחושה שכל תנועה לא נכונה שלי היא הרת אסון. שאם רק אמשוך איזה חוט לא נכון, אגלה שאני חיה בעצם על קרש בלב ים. 

טירה שלמה על כרעי תרנגולת
מעבר לחרדות ההתפרקות שלי, יש בי רתיעה משיחות עם אנשי תחזוקה, שהופכת את משברי משק הבית למלחיצים הרבה יותר. במשך שנים לא הבנתי למה תקשורת עם האינסטלטור, טכנאי המזגנים וכו' גורמת לי לכזה קרינג', אבל בימים האחרונים נפל לי האסימון. זה בעצם כמו ללכת לקוסמטיקאית. הרי כשהולכים (על מי אני עובדת. כשהולכות) לקוסמטיקאית, המטרה היא לתקן את הדרוש תיקון ולתחזק את הדורש תחזוק. איכשהו, אצל המון קוסמטיקאיות, תוך כדי התיקון והתחזוק את חוטפת ביקורת קשוחה מאוד שמקעקעת את יסודותיך. כזו שגורמת לך להטיל ספק גם בדברים שמלכתחילה לא רצית לתקן. שחיית איתם בשלום. שלא חשבת שהם כאלו גרועים. הגעת רק כדי להוציא שחורים (או לסדר את התריס של המזגן), אבל פתאום את מגלה שהרסת לעצמך את הגבות (או שהקירות שלך ממולאים בחול). זה מערער. זה מעליב. זה גורם לך לתהות מה הם הפאקים הנוספים שאת מתנהלת איתם כפרפר חסר דאגות, כשלמעשה את נמצאת על זמן שאול, מועדת (אך לא מודעת) להתחצ'קנות מסיבית או לצנרות סתומות. 

פסח מהווה את אחד מראשי השנה היהודית. אני לא מאמינה גדולה, אבל אני חושבת שזה הזמן לאיזו new year's resolution. אני מאחלת לעצמי להתמודד בשלוות נפש ובאורך רוח עם כל צרה תחזוקתית שלא תבוא. בסופו של דבר, מדובר הרי רק בצרות שבחומר. 

יום ראשון, 18 במרץ 2018

שני שירים ישנים לשבוע חדש

נתקלתי הבוקר באייטם הזה. ההפניה אליו מההומפייג' הייתה משהו כמו "תל אביב אני אוהב אותך, אבל את מבאסת אותי" (הכותרת בפנים שונה), מה שגרם לי לחשוב על השיר הזה:


ואז לחשוב שיהיה מתאים אם שלומי שבן יתרגם אותו לעברית. זה בטח יישמע בערך ככה:


בתכלס, אין מצב ששלומי שבן יתרגם משהו כזה. נראה לי שהוא יחווה את זה כפחיתות כבוד. הוא מתרגם רק דילנים.

למה ציינתי שהשירים האלו ישנים? אין לזה ממש הסבר רציונלי. הרי העליתי לפה בעבר שירים ישנים בהרבה ולא טרחתי לציין את זה. אבל אני חושבת שספציפית שני אלו גורמים לי לחשוב על אני של פעם. new york i love you (etc) יצא ב-2007, שנה שהייתה מכוננת עבורי. מין קו פרשת מים. אני חושבת עליה הרבה לאחור ומרבה להשוות את עצמי של הלפני ושל האחרי. את האלבום של שלומי שבן אהבתי לשמוע פחות או יותר באותה תקופה (הרבה אחרי שהוא יצא). זה היה אחד מאלבומי האוטו שלי אחרי שקיבלתי סוף סוף רישיון. מצד אחד זה אלבום ילדותי, ניימדרופי וקצת (ואולי יותר מקצת) מיזוגני. מצד שני, הוא ממלא אותי בחמלה עצמית ובנוסטלגיה, מנחם אותי וגורם לי להרגיש כמו חיילת שיוצאת שבת. 

יום שני, 5 במרץ 2018

my one beauty

לפני חודשים ספורים כתבתי כאן בשבחי השיער הארוך. אני עדיין אוהבת את עצמי במראה המאה ה-19 עתיר המחלפות, אבל בימים האחרונים התחלתי לחשוב על תספורת. 

בא לי להרגיש את קצוות השיער שלי רכים וקופצניים, במקום קשים וסיביים; אני קצת מתגעגעת לתחושה המדהימה שמלווה כל חפיפת ראש שלאחר התספורת - העברת היד לאורך השיער והפתעה מוחלטת מכך שהוא נגמר כל כך מהר ובאופן כל כך נעים; נמאס לי מנוכחותם של כמה סנטימטרים מכובדים בקצוות השיער שנאותים להסתרק רק אחרי טיפול עשרת אלפים (במקלחת, אחרי ריסוסים נדיבים של ספריי סרקל); המשקל של השיער שלי כל כך כבד, שבפוזיציות מסוימות הוא מכביד לי על הראש וגורם לי לצוואר תפוס (בחיי); קליפס גדול אחד כבר לא מספיק כדי לתפוס את השיער שלי, אני זקוקה לשניים לפחות. 

א ב ל - 
אני כל כך אוהבת את המראה הרומנטי והמיוחד של שיער מאוד ארוך ומלא. אני מרגישה שאם אסתפר, כנראה תהיה לי תספורת מאוד נחמדה, אבל אהיה סתם עוד בחורה ברחוב. לשיער שלי, כפי שהוא עכשיו, יש נוכחות. בלעדיו אצטרך לעשות משהו כדי להשיג את האפקט המרשים הזה. להתאפר בצורה מסוימת, להתלבש בצורה מסוימת. זה גם לא יהיה אותו הדבר. זה יהיה עשוי מדי, מחושב מדי. עצם זה שיש לי משהו ברשותי שהוא באופן טבעי כל כך גדול מהחיים, זה מדהים בעיניי. 

אני חושבת שזה הרגע שעיצב את תחושת הבטן שלי נגד תספורות.
לא נראה לי שאפשר לשכוח את המשפט "how could you? your one beauty!"

ו ב כ ל   ז א ת - 
עם השיער הנוכחי שלי קשה לי להתאפר. אני מרגישה שמראה שהוא קצת פרוע, קצת רוברט-פלאנטי, הולך רק עם מראה איפור של עיניים מודגשות, לא עם ליפסטיק* דומיננטי. שיער סיבי וליפסטיק חזק יוצרים מראה שהוא לטעמי קצת מוזנח ותמהוני. ודווקא בתקופה האחרונה אני מאוד בקטע של ליפסטיקים (אולי זה חלק מתהליך ההתבגרות. פעם חשבתי שליפסטיק זה מראה של זקנות). 

שיקול אחרון נגד תספורת - 
רגע לפני שעליתי הביתה וכתבתי את הפוסט, פגשתי את השכנה שלי. הפוסט כבר התבשל לי בראש, כבר נטיתי לגמרי לכיוון של תספורת, אבל היא בלבלה אותי כשהחמיאה לי על השיער הארוך והפזור. ציינתי שאני לא מצליחה לסרק איזה עשרה סנטים ממנו, אבל היא אמרה שהיא דווקא אוהבת את זה. 

*זה קצת מטופש, אבל אני הרבה יותר נהנית לכתוב ולומר ליפסטיק מאשר אודם (ובטח ובטח מאשר 'שפתון'). המצלול של המילה ליפסטיק משמח אותי. גורם לי לחשוב על ממתקים, על דברים צבעוניים. אודם נשמע כבד ותנכ"י, not my idea of fun. שפתון זו בכלל מילה מגעילה, אולי כי היא מתחרזת עם מגן תחתון (סליחה על זה. אני קצת עייפה ונותנת דרור לאסוציאציות שלי). 

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

refueling

זה היה סופ"ש קשה והשבוע שלפניו היה קשה יותר. 
תיעדתי פה בבלוג כמה וכמה נסיונות שלי להסתכל החוצה ולראות את היופי שבכל דבר, אבל יש תקופות - כמו השבועות האחרונים - שבהן הנסיון הזה הוא מלאכותי ומעושה. כשהסתכלתי על העולם בשבועות האחרונים הוא נראה לי מכוער, מרגיז ומתיש. 

(מחשבת ביניים על כל הנסיונות האלו שלי למצוא דברים יפים בחוץ: למה בעצם חשוב לי שמה שאני מסתכלת עליו יהיה יפה? זה נורא מטופש מצדי. מין שאיפה כזאת להפוך את המציאות לפיד אינסטגרם שמקפץ מולי. אולי בעצם התרגיל האמיתי הוא לחיות בשלום עם הכעור, הבינוני או המשעמם? לא לחפש כל הזמן אחרי ריגושים אסתטיים?)

על אף כל המררה הזאת, אני כן מרגישה שאני קצת יוצאת מתוך הביצה של התסכול שהייתי שרויה בה. בימים האחרונים נתקלתי בכמה דברים יפים ונעימים (כן. יפים. אני מצטערת, עוד לא הגעתי לרמה הרוחנית שבה לא מתנחמים באמצעות יופי) ששימחו אותי. 

הקולקציה של רייצ'ל אנטונוף בשבוע האופנה של ניו יורק
עלעלתי בווג ואני מבינה שהיו בשורות אופנתיות גדולות יותר. אבל היא הכי מצאה חן בעיניי. ובכלל - מדובר בשבוע אופנת הרדי טו וור, ומבחינתי יש אמת בפרסום כי אני באמת מוכנה ללבוש פה הכל ברגע זה (לא ממש ברגע זה, כי עכשיו אני שותה תה קמומיל-וניל ולובשת 3 סוודרים, אבל מחר כשאסע לאוניברסיטה אהיה ממש בעניין).

סבנטיז מושלם
אדום מושלם
אדום וסבנטיז
איי ג'אסט קאנט גט אינאף משילוב הצבעים הזה
באמת שאין בשורה. חליפות נשיות זה כבר מאוס, קטיפה זה כבר לעוס. אבל זה פשוט כה יפה
פוסטרי תיירות החלל של נאסא
זה לא דבר חדש, אני חושבת, אבל זה חדש לי. מדובר בכרזות פיקטיביות (מן הסתם) באסתטיקת פיפטיז-סיקסטיז מהממת. הן כל כך מצאו חן בעיניי כי הן מזכירות לי שני דברים - גם את הפרסומות הצעקניות והעגומות בבלייד ראנר, שמעודדות את הצופים לרכוש קרקע במושבות במאדים משל מדובר בכרכור, וגם את המסע של כריס קלווין אל סולאריס

זה ממש כמו איזו מודעה של פאן-אם מהסיקסטיז
וזו ממש סולאריס. שתי שמשות והכל
כל יתר הכרזות נמצאות כאן.

השיר הזה
שמעתי אותו בחמישי אחה"צ בדרך הביתה וחייכתי לעצמי חיוך גדול וחושף שיניים. 
כמו רייצ'ל אנטונוף, כנראה שגם כאן אין בשורה - הם פשוט עושים מחווה ללד זפלין. אבל אני חייבת להעריך אותם על הניסיון. וחוץ מזה פשוט נהניתי לשמוע, בלי להתנצל. 

אגב מוזיקה באוטו - הייתי רוצה שכל הנהגים שסביבי יידעו שכאשר הם רואים אותי נוסעת לבדי ומניעה את השפתיים, אני לא מדברת בטלפון (וגם לא נמצאת באפיזודה פסיכוטית). אני שרה עם המוזיקה. 

יום שבת, 10 בפברואר 2018

oh, phelia

לפני כמה ימים מישהי חייגה* אליי.
-"אופליה?".
-"לא, טעות במספר".
לרגע יכולתי להיות אופליה. איזה קסם. מעניין איך הייתי נראית.

John Everett Millais [Public domain], via Wikimedia Commons
*בכוונה כתבתי חייגה. זה הרי פועל אנכרוניסטי, אין יותר (כמעט) טלפון חוגה ולכן אף אחד לא מחייג. אבל גם הקונספט של טעות במספר הוא אנכרוניסטי בעיניי, בעולם של אפליקציות זיהוי וולידציית מידע אינסופית.

אני חושבת שהשיר הזה כבר היה פה פעם. אבל אני אוהבת אותו, הוא מתאים לפוסט וגם מתאים לסוף השבוע. 


יום ראשון, 4 בפברואר 2018

ניסיתי להתמיד בכתיבה

ולא הצלחתי.

עכשיו אני חולה ודי שבורה. אני בבית, בעל כורחי, אבל מרגישה מרירה ומעוצבנת מכדי לכתוב. אין לי שום דבר מעשיר, משמח או מעניין לחלוק עם העולם. כל ישיבה שלי מול המחשב מהולה ברגשות אשם. מצד אחד, רגשות אשם על כך שאני לא ספונה במיטה, כמו שחולה צריכה להיות. מצד שני, רגשות אשם על כך שאם כבר יצאתי מהמיטה והתיישבתי מול המחשב, אני לא עושה שום דבר מועיל. 

בשבוע האחרון התנפצו לי כמה וכמה תקוות מחקריות שהיו לי. עוד לא איבדתי את הספינות האלו לחלוטין, אבל נכנסו אליהן יותר ויותר מים (דרך חורים שראיתי כבר קודם, אבל לא רציתי לשים אליהם לב). ההתערערות בתחום הזה מזכירה לי שבעצם לא עשיתי עדיין שום דבר בהיבט השני של קידום מקצועי, הלא הוא מציאת התמחות. אני צריכה לעשות לעצמי בוטסטראפינג עכשיו - למשוך את עצמי בשיער מהביצה - אבל מרגישה פשוט חסרת כוחות (וגם חסרת סבלנות לחכות לשובם של כוחות העל החמקמקים האלו).


הדבר היחיד שהיה באמת נחמד בימים האחרונים, זה הראיון הזה עם נאן גולדין, שפורסם בהארץ. זה לא ראיון נחמד מבחינת התכנים שלו, אבל אני אוהבת את נאן גולדין, היא מרגשת אותי נורא (כמעט כמו שנעה מכבי מרגשת אותי) וכל אזכור שלה משמח אותי. 

אחרי שקראתי אותו, כשכבר הייתי חולה מוכרזת רשמית ושרצתי במיטה עם הטלפון שלי, גיליתי שיש לנאן חשבון אינסטגרם פעיל. התחלתי לעקוב אחריה וגיליתי שגם היא חושבת ש-the wire זו הסדרה הטובה ביותר אי פעם, מה שגרם לי להרגיש תאומות-נפש איתה. 

A post shared by Nan Goldin (@nangoldinstudio) on

יום שני, 15 בינואר 2018

הסימולקרה של הסופר

בערך פעם בשבוע אני מזמינה אוכל מהסופר.
אני מבצעת את ההזמנה באינטרנט. השילוב הזה בין הנוחות המתפנקת של ההזמנה לעיסוק בפרטי הפרטים של המזון, גורם לי להרגיש כמו אחת מגיבורותיה הבורגניות של תמר גלבץ (ואולי גיבורתה הבורגנית האחת ויחידה? בכל מקרה תמיד חשבתי שהיא כותבת על עצמה).

אני לוחצת על תפוזים, אפרסמונים, סלמון, עגבניות חממה. גם על סלט חצילים. 

יש סוג אחד שאני נורא אוהבת אבל הוא יקר ממש. במקומו אני קונה בדרך כלל את הסקנד בסט. סלט חצילים קלויים בשמן זית. אני חושבת שהוא של "צבר", אבל מה שבעיקר זכור לי זה שכתוב עליו "רפי כהן". ליתר דיוק, זה סלט מ"סדרת סלטי השף רפי כהן". במינימליזם הפואטי של קטלוג שופרסל אונליין, המוצר נקרא "חציל בשמן זית רפי כהן". יש גם "חציל פיקנטי רפי כהן" וכמובן "חציל בטעם כבד רפי כהן", שמעלה בי מחשבות קניבליות. 

רפי כהן האמיתי יכול לפשוט את הרגל, לצאת מן הדעת, לסגור את כל מסעדותיו, להפסיק להגיש חצילים, לנטוש כל עיסוק שהוא באוכל, לרדת למחתרת, אפילו למות. אבל "סדרת רפי כהן" לעד תכון. ולא סתם תכון. אני עדיין אמשיך לחשוב שזה סלט החצילים השני הכי טעים שאני מכירה. מעניין מי באמת אחראי למתכון הזה. מי ממשיך לקלות בהתמדה את החצילים המשוחים בשמן ולהחתים אותם תחת חותמתו של השף הנעדר. כמו איזה נתין קולחוז נידח באימפריה מתפרקת שממשיך לעמול בשקידה נמלולית למען המשטר, החדשות על העולם החדש עדיין לא הגיעו אליו. אולי אף פעם לא יגיעו.

האינטרנט אומר שהצלמת היא http://vanessamckeown.tictail.com/
אבל באתר שלה לא מצאתי את המקור
בקיצור, סימולקרה

יום ראשון, 14 בינואר 2018

שיר לתחילת השבוע

נתקלתי בו ברדיו לפני כמה ימים. ממש התלהבתי, הגברתי ווליום ואמרתי למי שנסע איתי - "וואו, כבר מזמן לא שמעתי שיר שכל כך אהבתי בגלגלצ". הוא אמר לי - "באמת מגניב, אבל את על 88". 


כששמעתי אותו, ישר רציתי שהוא יהיה שלי. למרות זאת לא שיזאמתי. קודם כל הייתי הנהגת, וזה מעשה לא בטיחותי. שנית, אין לי שזאם על הטלפון, כי הטלפון שלי איטי וגרוע מאוד. אני משתדלת להיות סבלנית מאוד ולהישאר עם היישות האיטית והגרועה הזאת כמה שיותר, מתוך מחשבה שאם יהיה לי טלפון מעפן אני אבלה פחות זמן בבהיה בו. 

במקום לשזם, שיננתי לעצמי את שורת הפזמון וניסיתי אחר כך לגגל אותה כדי למצוא בעזרתה את שם השיר והלהקה. לא הצלחתי. הגעתי רק לאיזה שיר של פול וולר, מה שגרם לי לחשוד בכך שהשיר שאני מחפשת הוא מאוד חדש והלהקה מאוד נישתית. בסוף הצלחתי לאתר את השיר רק באמצעות חיטוט בארכיון התכניות המוקלטות של 88. הלהקה התגלתה כבאמת די נישתית, מה שמיד גרם לי להרגיש טוב ומתוחכם עם עצמי.

למרות כל זה, מדובר בשיר לא מתוחכם בעליל. נראה לי שכל כך אהבתי אותו כי הוא נשמע כמו משהו שכבר שמעתי פעם. 

יום שלישי, 9 בינואר 2018

ח ל ו מ ו ת

היה לי הלילה חלום צבעוני ומעניין ולכן החלטתי לחזור עם עוד פוסט חלומות, כולו מספטמבר 2016, שהיה (כך מסתבר) חודש שופע במיוחד.

*****

חלום שאני זוכרת רק קטעים ממנו.
הייתי צופה מן הצד. היו שם שתי בחורות ובחור, הבחורות היו שייכות למשפחת פשע עשירה והבחור היה אורח מבחוץ. הם שחו במאגר מים ורצו ללכת לאיזשהו מקום אסור. אחת הבחורות, שנראתה כמו תמי מדף צ'ונקי, דרבנה את הבחור לבוא איתה. הבחורה השניה, שהייתה בלונדינית ומבוגרת יותר, נראתה חוששת ובשלב מסוים הלכה מהם ונכנסה הביתה.

הכל התרחש בחוץ, במרחב פתוח שנראה כמו ערבות שוממות. השמים היו אפורים ומאגר המים (שהיה מלאכותי, לא טבעי) היה אפור כהה. בשלב מסוים הרגשתי שאני בכלל צופה בסדרה וכל ההתרחשות היא לא אמיתית, כי הבחור נראה לי כמו אנחל בונני, שאני יודעת שהוא שחקן.

תמי זו השמאלית

בקטע אחר, ר' ואני מגיעים לאיזשהו שדה בור. שונה ממרחב ההתרחשות הקודם, כי בו יש יותר צמחיה, השמש זורחת והשמים כחולים. אני מרגישה שיותר נעים לי שם. אנחנו מגיעים למקום שבו יש כסאות עץ ישנים מסודרים במעגל ועל כל כסא מונח ספר. אני מבינה שהגענו למועדון קריאה של ספרים באנגלית.

אני בוחרת ספר על המגדל הלוהט (בחלום אני יודעת שזה ספר שעליו ביססו את הסרט מהסבנטיז). הוא ספר עב כרס ונראה מיושן (יש לו כריכה קשה שעטופה בעטיפת נייר צבעונית בגווני אדום. מזכיר את הספרים הישנים אצל סבתא), אבל אני יודעת שהתוכן שלו קליל ויהיה לי קל יחסית לצלוח אותו. יתר הספרים שם נראים לי כמו ספרי עיון או הדרכה. 

*****

חלמתי שר' ואני פוגשים את ד' ברחוב והוא אומר לנו שהוא מתחתן.
בתגובה, אני אומרת לו שאני מצפה שילבש בחתונה את החליפה הסגולה שלו, ומתכוונת בכך לאיזו חליפה שהתחפש איתה והעלה תמונה לפייסבוק.
בדיעבד הבנתי (לא זוכרת אם בחלום עצמו או כבר כשהקצתי) שבכלל ר' הוא זה שהתלבש כולו בפורים בסגול מכף רגל עד ראש (וזו בכלל לא הייתה חליפה).

*****

הלילה חלמתי את האמ-אמא של קלישאות החלומות הפסיכולוגיים - 
חלמתי שאמא שלי בהריון. כלומר, עם ילד חמישי.
זה לא מתוכנן, אבל ההורים שלי ממש מרוצים מזה ומתכוונים to keep the baby.

*****

חלמתי שאני צריכה לארגן עוד חתונה עבורנו, שלישית במספר, עבור כל מי שלא היה בשתיים הקודמות, וזה נורא והזוי גם יחד.

וגם חלמתי עוד חלום מבולבל ביותר. בהתחלה הייתי במין מחנה קיץ כזה, ככל הנראה בתפקיד שכב"ג. אח"כ הייתי צריכה לגרור גמל(!) לאנשהו במעלה מדרגות. הוא היה קשור בחבל וכל פעם חששתי שלא אצליח להחזיק יותר את החבל והוא ישתחרר ויתקוף אותי. לפניי הלכו ל' ו-ב' ונורא רציתי ש-ב' ייקח בעצמו את הגמל, אבל הוא אמר שהוא חושב שאני מסתדרת איתו בעצמי.

אח"כ חלמתי משהו הזוי במיוחד, שאני ר' ו-ס' צריכים לעבור דרך איזשהו מתקן כמו בגן שעשועים, אבל ממש קשה לעבור במעבר הצר שבין העמודים שלו. כמו כן לפני שמנסים לעבור, צריך ללכת להתפלש באיזה שיח שנקרא "עץ התפוח", למרות שהוא בכלל שיח.

יש לו גבעולים צהובים דקים ונטולי עלים, שעליהם פירות אדומים קטנים ואליפטיים, נורא מגעילים. כשנוגעים בשיח הזה, הגבעולים והפירות האדומים שעליהם ננעצים בעור וזה נראה כאילו צמחו לך שלפוחיות אדומות איומות. חוץ משלושתנו, היו שם גם כמה ילדים קטנים שעברו דרך המתקן בלי בעיה ושרו איזה שיר מעצבן על עץ התפוח (השיר עוד נמצא לי בראש במעורפל). זה היה חלום ממש לא נעים והתעוררתי ממנו. 

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...