חפש בבלוג זה

יום שישי, 23 בדצמבר 2016

שיר לסוף השבוע ומחשבות על אמנות

היום נפל לי אסימון. הבנתי שכשאני נחשפת ליצירה שהיא מעולה בעיניי, כזאת שמרטיטה את מיתרי ליבי ומעלה לי דמעות בעיניים, אני נהיית קצת מפגרת. אני לא מסוגלת ליצור בעצמי, לא מסוגלת לחשוב על דברים שלא נוגעים למה שקראתי\שמעתי. לפעמים אפילו לא מסוגלת לתפקד באופן בסיסי. כל מה שאני רוצה זה רק לצרוך את הספר\אלבום\סרט הזה בריפיט לתוך הווריד. וזו לא חייבת להיות איזו יצירה מתוחכמת-אליטיסטית-סוגה עלית. פשוט משהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

בקיץ שבו גיליתי את הדורז בקושי אכלתי. אני חושבת שזה הקיץ היחיד בחיי שבו גלידה לא היוותה אפילו פיתוי.
כשקראתי את "חירות", לא הייתי מסוגלת לתקשר עם הסביבה. כשסיימתי את הספר רציתי לסגור את הבלוג, כי הרגשתי שאין שום טעם לנסות לכתוב בעצמי.
כשהבנתי לראשונה את station to station, לא הצלחתי לעשות שום דבר חוץ מלשמוע את האלבום שוב ושוב. אני זוכרת את עצמי מחשבת זמנים באוטובוס לפי מספר הפעמים ששמעתי בנסיעה את שיר הנושא של האלבום (הוא טיפה יותר מעשר דקות, אז די נוח למדוד בעזרתו. בסיס עשר וזה). 
בכל פעם שאני מסיימת לקרוא את "האמן ומרגריטה" אני (1) בוכה, (2) מרגישה שהמשמעות היחידה שאני יכולה להעניק לחיי היא לקרוא את הספר מההתחלה. 

היום זה קרה לי שוב, עם האלבום הראשון של הסטון רוזס. אני מכירה את כל השירים בו, אבל משום מה עד כה לא יצא לי לשמוע אותו במלואו. מהבוקר שמעתי אותו כבר איזה ארבע פעמים. תכננתי לכתוב היום פוסט, היו לי כמה רעיונות מגובבים בטיוטות הג'ימייל שלי, אבל תוך כדי האזנה התמוססתי לחלוטין. הרגשתי שאין שום סיבה שאצור משהו משלי. שזה יהיה אפילו מעשה יומרני. 

הבטחתי שיר לסוף השבוע, אז הנה הוא. נראה לי שזה האהוב עליי באלבום. אני שומעת (בפעם הטריליון) ונמסה.


בכל פעם שיש לי קראש מוזיקלי שמוביל להתאבססות על להקה, אלבום או שיר מסוים, אני תוהה מה השכנים שלי חושבים ומה אני הייתי חושבת אם הייתי במקומם. הקירות אצלנו בבניין ממש דקים. 

מחשבה שעברה לי בראש רק עכשיו, במעבר חוזר על הפוסט לפני הפרסום שלו - מה שאני מתארת כאן זו בעצם התאהבות. טמטום קל, התאבססות מוחלטת, חוסר תיאבון, התבטלות האגו, רצון להתמקד באופן טוטאלי במושא הרגש. והוא לא חייב להיות חכם במיוחד או יפה במיוחד, פשוט מישהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

3 תגובות:

נגה אמר/ה...

יש אנשים שמתאהבים בחפצים, אז בסה"כ נראה לי דיי הגיוני להתאהב ביצירות.
התחושה שאת מתארת מוכרת לי מהתיכון, בעיקר בתקופה שגיליתי את מוזיקת הרוק. כל הדיסקוגרפיה של נירוונה ושל היהודים בריפיט פרטו על כל נימי נפשי. נראה לי שאת ממש דייקת בהגדרה שזו התאהבות, כי היום אחרי הרבה שנים, כשכבר השתנה לי מאוד הטעם המוזיקלי, כשאני במקרה שומעת שיר מהתקופה ההיא זה כמו לפגוש את האקס שלא ראית עשר שנים במקרה ברחוב. מין תחושה של התרגשות קלה מעורבת במחשבה "בו הייתי מאוהבת? הוא בסך הכל דיי סתם"
<3

marjorie morningstar אמר/ה...

לא חשבתי על זה, אבל הסיטואציה של האזנה לשיר שאהבתי פעם היא בול כמו לפגוש את האקס או קראש עבר. תיארת את זה מצוין. טיפת התרגשות מהולה בגיגית של מבוכה על הילדה שהייתי פעם.

איה אמר/ה...

אני מאוד מתחברת למה שכתבת. אני חווה משהו דומה בכל פעם שאני נחשפת לפיסת תרבות חדשה שמטלטלת/מרגשת אותי. אני לא יודעת אם הייתי מתייחסת לדברים שאהבתי פעם כמו אל אקס אבל עם כל המבוכה הדברים האלו בסופו של דבר הם חלק ממני ולכן אני תמיד אקבל אותם בברכה.

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...