טאלק וסוכר

יצא לי לקרוא בעבר המון ראיונות עם מובילות דעת קהל וקובעות טעם בתחום האופנה, שהתוודו על חיבתן לנעליים שטוחות ולבשמים גבריים. הצהרה שכיחה כל כך עד שניתן לראות אותה כמקבילה הבוגרת של וידוי הדוגמניות השחוק "הייתי טומבוי". כמובן שכאשר קראתי וידויים כאלו הם היוו עבורי כר פורה לשיפוטיות עצמית - איך אף פעם לא הייתי טומבוי? (למעט אולי השנה וחצי הראשונות לחיי, אז אמא שלי הקפידה להלביש אותי בבגדים נייטרליים מגדרית, מה גם שהייתי גבוהה יחסית ואלימה באופן בלתי יחסי, כך שהטלתי אימה על פעוטות אחרים בגינה הציבורית). וכנגזרת של זה, איך אף פעם לא מצאתי את עצמי מתחברת לנעליים שטוחות או לבשמים גבריים? האם זה אומר שאין בי שמץ של זוהר דוגמני, שום פוטנציאל אופנתי?

מאז ומעולם שאפתי לעקבים הכי גבוהים שאני מסוגלת לצעוד עליהם וכיליתי את שעות הפארם שלי בחיפוש אחר הבושם הנשי-פודרתי-מאסקי המושלם. בכל ההתנסויות שלי עם נעליים שטוחות ובשמים גבריים, הרגשתי גוצה וחמצמצה (בהתאמה). כנראה אני כל מה שקובעות הטעם ומובילות הדעת בזות לו.

לאחרונה חלו מספר שינויים בגזרה הזאת אצלי. יכול להיות שמדובר בהתנסות שלא תאריך ימים ותגרום לי בסופו של דבר לתחושה הגוצה והחמצמצה המוכרת, אבל בינתיים אני נותנת לזה צ'אנס. זה התחיל עם מוקסינים שטוחים שאיתרתי באיזושהי מכירה ומאז אני sporting them, כמו שאומרות ב-man repeller. זה המשיך עם זה שמצאתי את הבושם הגברי המושלם. Prada Amber Pour Homme כאילו נוצר בשבילי. אפשר לומר שהוא בושם נשי במסווה. יש לו בקבוק אנדרוגני ושם מסקוליני, אבל בפנים מסתתר ניחוח איריסי-פודרתי מאובק, גרסה מעט יותר עוצמתית של ה-infusion d'iris האהוב עליי.

מחשבה מעכשיו: האם הרתיעה הפאשניסטית מבשמים נשיים היא בעצם מיזוגניה במסווה? למה זה נעלה כל כך להריח כמו גבר, שלא לומר - למה זה כל כך לא מתוחכם אופנתית, לשאוף להריח כמו טאלק וסוכר?

משהו מהשרוול

כבר כמה ימים שאני רוצה לכתוב פוסט עצוב-מתוק מלא ב-saudade, מוזיקה ברזילאית ומוקקה של סרטנים רכים, אבל היה לי יום חוץביתי קדחתני, עם נסיעות, בגדים מכופתרים, נעלי עקב ואוכל מקופסאות לוק-לוק. אני לא במצב הרוח המתאים. צריך להיות קצת במוד של עקרת בית כדי לכתוב על דונה פלור. אז במקום, משהו מהשרוול.

יש לי פינה חמה מאוד בלב לטורים אישיים. תיעדתי את זה בבלוג, כשהתוודיתי על אהבתי לטורי ביקורת הקפה של תיגל נשיא, כשציטטתי משהו מהטור שהיה לאביעד קיסוס במוסף הארץ וכמובן כשהתדיינתי עם עצמי שוב ושוב בשאלה דנה ספקטור: בעד ונגד. בעבר נהגתי לעקוב מדי שבוע, בזמן אמת, אחרי טורים שאהבתי במיוחד. בשנים האחרונות אני מוצאת שהרבה יותר מספק אותי לצלול דווקא אל טורים ותיקים, מלפני עשור ויותר, ולקרוא אותם בבינג'. אחד הבינג'ים המהנים שלי היה על הטור המשותף של מירי חנוך ואייל שני, שטביעת הרגל האינטרנטית שלו נמצאת גם בארכיון וואלה וגם בנבכי מדור גלריה של הארץ. 

כשאני מנסה להסביר לעצמי את פשר התחביב הזה, עולות לי בראש כמה סיבות. נראה לי שבינג' על טור אישי מספק משהו דומה לחוויה של בינג' על בלוג איכותי, אבל עם טוויסט קטן. כלומר, בבלוג הבינג' הוא חלק כמעט אינהרנטי מהחוויה. יש איזושהי תחושה שהכותב מצפה שהקוראים יקראו גם את יתר הפוסטים ויכירו את עולמו הפנימי והאידיוסינקרטי. בבינג' על טור אני יוצרת בעצמי את החוט המקשר בין פרסום אחד לאחר, כשהכותב לא בהכרח שיווה בנפשו שיהיו לו קוראים מתמידים ומסורים כמוני. אני חושבת שאני נהנית במיוחד מבינג' על טורים של פעם, בגלל נוסטלגיה (שלא לומר saudade) לא מאוד מתוחכמת לתחילת שנות האלפיים, בפרט לאינטרנט הישראלי מאותה התקופה. ואולי בכלל לתקופה שבה (לתחושתי, שהיא בטח כוזבת וצבועה בוורוד מתגעגע) יצרו כאן תוכן כתוב קליל אך איכותי. 

הערב, בקריאת ביקורות ספרים בבלוג שגיליתי לאחרונה (ובלאחרונה אני מתכוונת: היום באוטובוס הביתה), נתקלתי באזכור של ג'וליה פרמנטו. המשכתי לגגל עליה כי היא דמות מעניינת-אך-מעצבנת ורציתי לקרוא קצת יותר על הספרים המדוברים והשערורייתיים (באמת? בסרקזם? אני עייפה מכדי לחשוב על זה) שלה. הגעתי לאזכור על כך שהיא כתבה פעם טור אופנה ב-ynet. זה נראה כמו פריט מידע לא מעניין בעליל, אבל כמובן שהרגשתי בתוכי את הפינג! המוכר של ציפיה לבינג' אינטרנטי מהנה. גוגל קצר הוביל אותי אל הטור והזכיר לי שעצמי של פעם אפילו נהגה לעקוב אחריו די בקביעות. אני חושבת שאני הולכת לצלול אליו לפני השינה תוך סחף נוסטלגי אל עצמי של העשור שעבר. 

עוד נוסטלגיה לא מתחכמת אך מספקת באווירת העשור שעבר

עריכה מאוחרת: הטור של ג'וליה התגלה ככיף טהור, קפסולת זמן טעימה במיוחד. נהניתי מכל רגע.

אני במין בלוז לא מוסבר ולכן נזכרת בעצמי של פעם

היה פעם קטע כזה של ביקורות בתי קפה. לא דיווחים ענייניים על מקומות חדשים שנפתחו, אלא ביקורות ארוכות שנכתבו בטון אישי, שלא לומר ניו ג'ורנליסטי. אולי זה משהו שעוד קיים ופשוט מתרחש באפיקים מקבילים אליי. אני כבר לא נתקלת בזה. אני לא זוכרת איך הגעתי למדורים האלו לראשונה, מתישהו בעשור הקודם, אבל התחלתי לקרוא אותם באינטנסיביות בתקופה שבה עברתי לתל אביב. המעבר כלל תקופה של חוסר יכולת לתחזק משק בית של אישה אחת, מה שהוביל לאכילה תכופה בבתי קפה. במשך כמה חודשים, אולי אפילו שנים, זה הלהיב אותי מאוד. הייתה לי ממש תשוקה לבתי קפה. כיום אני קצת לא יכולה להבין את זה, אני משתדלת לאכול בחוץ רק דברים שאני לא יכולה להכין בבית. אם אני כבר יושבת בבית קפה זה בפגישה עם חברה וההיילייט הוא אף פעם לא האוכל. אבל אז כל מה שהשתוקקתי אליו היה לשקוע בקערת ענק של סלט שהכין לי מישהו אחר (ולצדה תוספת לחם, שתמיד קיוויתי שאצליח לא לאכול ותמיד אכלתי עד הסוף).

אני זוכרת את עצמי אוכלת סלט עם גבינה צפתית ורוטב טחינה-יוגורט בלנדוור ומרגישה שקיבלתי את העולם על צלחת. טורפת בייגל סלמון בבית קפה זערורי בבזל ומרגישה התעלות נפש. הולכת לשירותים בקפה מיכל ז"ל (כל כך רציתי פעם שתהיה לי את היכולת לכתוב ז"ל על מקום כלשהו בתל אביב. להכיר אותו במשך יותר מגלגול אחד. ההון החברתי האולטימטיבי) וחושבת לעצמי שאני מוכנה לעבור לגור שם.

מדורי הביקורת על בתי קפה עוררו אצלי את התחושה שכולם נמצאים ממש באותו הלך רוח שלי. כולם עברו הרגע לתל אביב ורוצים שמישהו יאכיל אותם, חווים כמיהה לסנדביץ' רוסטביף תוצרת מטבח שאינו שלהם ושטופים במוטיבציית-שיא לדרג את סלטי הטונה הטובים בעיר. היו אז כמה מדורים, אבל הכי זכורים לי אלו של תיגל נשיא ב"עכבר העיר". בתוך הטורים היא הכניסה עדכונים על חייה האישיים, עם אינספור רמיזות וכינויים. הרגשתי שהיא רעבה תמידית, כמוני. בדיעבד, אולי זה היה לא יותר מאפקט באדר-מיינהוף - עברתי לעיר הגדולה, נחשפתי לכל המזון המוכן שיש לה להציע ונדמה היה לי שכל העולם מסתחרר מהשפע הזה ביחד איתי. 

עשיתי קצת עבודת-גוגל תוך כדי כתיבת הפוסט ונתקלתי בדיונים לוהטים ונרגשים על בתי קפה מסוף העשור שעבר (1, 2, 3, 4). ויכוחים על מהו קפה תל אביבי אמיתי וחשש נורא מפני השתלטות תאגידית. הדיונים האלו גורמים לי לחשוב שלא רק אני הייתי אז מאוד עסוקה באכילה בחוץ. ניסיתי לחשוב מה פשר העניין, הפרשנות האישית שלי היא שהעיסוק האינטנסיבי בבתי קפה מסמן תקופה מעברית בחייה של תל אביב (ולא רק בחיי שלי עצמי). אולי לפני עשר שנים, בלב התקופה החולדאית ובתחילת מהפך המגדלים, העיר הרגישה שהיא משנה צורה וניסתה להיאחז בתרבות בתי הקפה שלה כדי להגדיר את מי שהיא רוצה להיות. אני חושבת שתחזית האימה של רוב המספידים הייתה השתלטותן של הרשתות ומותם של בתי הקפה הקטנים, איום שלא ממש התממש. תל אביב לא עברה מטאמורפוזה פרברית-רשתית. במקום, היא עברה ג'נטריפיקציה על גבי ג'נטריפיקציה. הכל הפך לפיין, מתוקתק ובוטיקי. כלומר, אני חושבת שמה שקרה, הוא שבתל אביב של היום אין מקום לבתי קפה שהם סתם. וסתם יכול להיות לפעמים דווקא משהו טוב. אולי על זה אפשר להתאבל. 

שיר שהשמיעו באלף בתי קפה שישבתי בהם פעם (למרות שהוא בכלל יצא עשר שנים לפני כן). קיטש צפוי אך מנחם ברמות של סנדביץ' ירקות קלויים.

נערת גיבסון

כבר כמה חודשים שאני מנסה לקרוא איזה ספר רציני על טיפול נפשי ובודהיזם. בינתיים קראתי בזמן הזה את בלונדיניות ברגדורף (בפעם ה-20), קטעים נבחרים מסולאריס (זו בטח תהיה הפעם ה-5) ואת האוטוביוגרפיה של לינה דנהאם (במשך זמן רב תהיתי אם נכון לכתוב את שמה "לנה" או "לינה". נטיתי ל"לנה", כי "לינה" הרגיש לי כמו ניסיון מאומץ יתר על המידה לדבר באמריקאית. כמו להגיד "עושה שכל", או לכתוב מיילים של העבודה באנגלית. בסוף נתתי לספר להכריע. על כריכתו כתוב בלי י', בתוכו כתוב עם י'. בחרתי בגרסת גוף הספר במחשבה שהיא יותר מייצגת את עולמה הפנימי של הכותבת. סוף הסיפור: לינה).

קניתי את לינה ממש בימים האחרונים, שזה די הרבה זמן אחרי שהיא יצאה לאור. כשהספר רק יצא שקלתי לקנות אותו כי הוא היה כל כך מדובר ובעיקר כי הכתיבה שלה נראתה לי כמו משהו בעל פוטנציאל צ'יק ליט* מצוין. צ'יק ליט אוטוביוגרפי, אם יש בכלל ז'אנר כזה (מחשבה שעלתה לי תוך כדי כתיבה: נראה לי שאני מהז'אנר הזה). למרות זאת, לא קניתי. התפדחתי מהחיבה שלי לצ'יק ליטס, גם קצת חששתי שאולי בכלל לא מדובר בצ'יק ליט ואז ארכוש אותו ואגלה שאני סתם זקנה ושמרנית שלא מבינה כלום. חוץ מזה, האובר-חשיפה של לינה דנהאם באותה תקופה הרתיעה אותי. הספר היה כל כך מדובר, שרכישתו נראתה לי כמו קניית בגד סופר טרנדי כשערך המניה שלו נמצא בשיא. התנהגות אימפולסיבית שתגרום למוכרת (או גרוע מכך - לבן הזוג שלי) לעקם עליי את האף ולחשוב שאני אחת מאלף. מעבר לכל זה, הסיבה העיקרית לחוסר הרכישה הייתה האישיוז שהיו לי אז עם "גירלז". ניסיתי כמה פרקים ולא הצלחתי להתחבר. זה אפילו דיכא אותי. הרגשתי שזו סדרה של בחורות מגניבות ממני, שאקט רכישת הספר יאשש את היותי בחורה מושפעת שרוצה לדבר בשפה של המגניבות.

הרכישה הנוכחית הייתה כל כך חפוזה עד שלא הספקתי להפעיל את ארסנל השיפוטיות הרעיל הזה. הגעתי בכלל לקנות ספר אחר והייתי מאוד לחוצה בזמן. המוכרת הפצירה בי לקחת עוד אחד, כדי שאהנה ממבצע 2 ב-100. הסתכלתי על מדף הספרים שבמבצע והיה לי חושך בעיניים. שום דבר שם לא עשה לי חשק וכעסתי על המוכרת שמכריחה אותי להנות. לקחתי איזה ספר של דון דלילו, רק כי קראתי פעם שג'ונתן פרנזן אמר שהוא אביו הרוחני או משהו (מה שיכול להיות דבר טוב מאוד או רע מאוד), אבל הרגשתי בגוף תחושה מבשרת רעות. דפדוף קצר אישר את זה - זה לא היה יום לדון דלילו. ואז שמתי לב שמדף המבצע הוא ארון בעל 4 פאות. בפאה הבאה מצאתי את לינה דנהאם. עצמי שאינה ממהרת הייתה כמובן שופטת את עצמה, מחזירה את הספר למדף וממשיכה לחפש אחר יצירות כבדות ראש שהולמות יותר את המילים הקשות שהיא אומרת לעצמה, אבל עצמי הממהרת נאלצה להיכנע לפרגון עצמי. לקחתי את לינה ואת הספר הנוסף והמשכתי לדרכי. התחלתי לקרוא את לינה בתחנת האוטובוס ולדעתי עד הערב כבר הגעתי למחצית. אחרי יומיים וחצי כמעט וסיימתי לגמרי.

באורח פלא, שלא לומר צדק קוסמי, הספר של לינה נפתח בסיטואציה מעברה שבה היא נתקלה בצ'יק ליט שלא תאם את האימג' שהרגישה בנוח להציג בפני העולם. כמובן שהיא רכשה אותו כגילטי פלז'ר וגם הפיקה ממנו תובנות שאין בהן שמץ של גילט.

*אני משתמשת פה במונח צ'יק ליט שוב ושוב אף שהוא גורם לי לנוע באי נוחות בכסא. גם ככה הפוסט הזה גדוש ואין לי ראש לניסוחים (אני קצת לא מכירה את עצמי ככזאת. אני חווה ממש תחושת חוסר שליטה במילים בעת כתיבת הפוסט הזה, וזו חוויה שאני לא רגילה אליה), אבל העניין עם צ'יק ליט הוא משהו אחר. אני יודעת שבעצם השימוש בהגדרה הזאת, אני מנכסת מינוחים שאני לא אוהבת, כאלו שאולי אני לא רוצה לראות יותר בעולם. יש פה משהו חמקמק שאני לא מצליחה להגדיר בצורה טובה. גם צ'יק ליט זו לא ההגדרה הנכונה, אבל עוד לא מצאתי אחרת.

משהו אחר מתוך הספר שמאוד נשאר איתי: לינה מתארת את אחת הדמויות שעברו בחייה במילים הבאות: "היא הייתה יפהפיה כמו נערת גיבסון, פנים עגולות וחיוורות, עפעפיים כבדים ושפתיים אדומות". בשוליים הוסיפה המתרגמת שנערת גיבסון הייתה מודל יופי נשי שנטבע בסוף המאה ה-19 ע"י המאייר צ'ארלס גיבסון. הסתקרנתי, גיגלתי ומצאתי ערך ויקיפדיה די שופע, ועוד בעברית. אני מרשה לעצמי להתעלם לרגע מהמשמעויות החברתיות, הפוליטיות והפמיניסטיות שבהכרח נגזרות מההגדרה המצמצמת של מודל יופי. בא לי להיות נערת גיבסון. אני מרגישה שאני כבר בחצי הדרך לשם. יש לי פנים חיוורות, עפעפיים כבדים ותסרוקת מנופחת עד מאוד, עד כה לא נתקלתי בשום מודל יופי שמהלל אותם.

חלום מהלילה

ובחלומי הייתי בהריון. לא ניסיתי להיכנס להריון, דווקא ניסיתי שלא להיכנס להריון, אבל איכשהו זה כן קרה. הרופא הודיע לנו וזה היה משמח ומפתיע. החלטנו ללכת על זה. נהניתי מזה שיש לי סוד בתוך הבטן, נהניתי להרגיש אותה קשה ותפוחה, היה עונג רב בלהסתיר את זה לפעמים ולגלות את זה ליחידי סגולה. ללבוש בגדים קצת אחרים. לגעת בבטן, לתת לבן הזוג לגעת בה. חוויה חדשה לגמרי של אני. 

בחלום כל מה שכמהתי אליו היה להמשיך להיות בהריון, בכלל לא רציתי תינוק. רק להיות עוד ועוד במצב סטטי שכולל את הבטן העגולה והגאה הזאת, כמו בקליפ של פלאוורס אין דה ווינדו. ואז, בחלום, הרגשתי כאבים בבטן התחתונה. כמו כאבי מחזור. חשבתי לעצמי: "אז ככה זה קורה? זה באמת כל כך שברירי?". תוך מספר דקות של זמן חלום היה לי ברור שעברתי הפלה טבעית. התעצבתי, אבל לא על מותו של התינוק, אלא על אובדן ההריון. היה לי כל כך נעים להיות בתוך המצב הזה. התעוררתי בתחושה מעורבת של עצב והקלה. 

היו לחלום הזה גם כמה עלילות משנה, על ג'נטריפיקציה ברחוב החשמונאים (משהו בהשראת the deuce שאני צופה בה עכשיו) ועל בית ספר דמוקרטי בזכרון יעקב, אבל הן נשמעות מטופשות ובנאליות לצד הדרמה הנוגה של ההריון שהיה או לא היה. 

שיר לסוף השבוע

כששמעתי אותו הבוקר באוטו חשבתי שזה שיר של הסמיתס שאני לא מכירה, אבל זה בכלל שיר חדש של ג'וני מאר. מדהים איך תמיד חשבתי שמה שעושה את הסאונד של הסמיתס לכל כך מזוהה הוא הקול המאנפף של מוריסי, כשבעצם כל הזמן זו הייתה הנגינה המעגלית (אולי לא מעגלית? ככה היא מרגישה לי) של ג'וני מאר. זה מאוד לא מתוחכם ליהנות משיר חדש שנשמע בול כמו אלף שירים ישנים שאני מכירה ואוהבת, אבל מה לעשות שנהניתי.

מחשבה אחרי האזנה רביעית: אולי זה בכל זאת השילוב מוריסי-מאר שהופך את הסמיתס למה שהם. עכשיו השיר נשמע לי באותה מידה כמו משהו של הקיור או של המאניק סטריט פריצ'רס. אני עדיין נהנית ממנו. 

still got it

נכנסתי היום ל-XNET (כמעט הכנסתי פה התנצלות אירונית על עצמי ועל העדפות הקריאה שלי, אבל החלטתי שזה יהיה טרחני) וקראתי, באופן כמעט בלתי רצוני, את אייטם השער שלהם על טקס פרסי האופנה בניו יורק. גללתי בו בחצי-שעמום-חצי-עניין ומשום מה התעכבתי על תמונה מסוימת מתוכו, של הגבר הימני התחתון:

אני לא לגמרי יודעת למה נעצרתי דווקא עליו. אולי בגלל הז'קט המיוחד שלו. אולי כי אני אוהבת בחורים שנראים ככה (רק לפני שבועיים למדתי שזה טייפ מובחן המתקרא טווינקס). התחלתי קצת להפעיל את שרירי הקריאה שלי (עד לרגע זה צרכתי את הכתבה באמצעות פונקציות בהייה בלבד) וגיליתי שקוראים לו סאנדר לאק והוא זכה בפרס המעצב המבטיח על המותג שלו, Sies Marjan. זה כבר ממש נשמע לי מוכר.

הלכתי לעשות חיפוש בהיסטוריית הגלישה של עצמי ומצאתי שנתקלתי בקולקציה שלו כשקראתי על שבוע האופנה האחרון בניו יורק. לא רק זה, היא הייתה הקולקציה שהכי הכי אהבתי (חוץ מרייצ'ל אנטונוף כמובן). אפילו כתבתי עליה בפייסבוק! הוא יצר אותה בהשראת חלומות צלולים, שאם זה לא מקסים, אני לא יודעת מה כן. הנה כמה דוגמאות מתוכה.

זה המראה האהוב עליי מהקולקציה

פרווה מלאכותית, אני רוצה להאמין

הגילוי גרם לי להיות סופר-מרוצה מעצמי. כאילו אני, במו ידיי, חשפתי לעולם את המעצב הצעיר והמבטיח הבא. מזל טוב סאנדר, בחלומותיי הלא צלולים אני איט-גירל ניו יורקית שלובשת את עיצוביך.

והנה איט-גירל אמיתית שלובשת את עיצוביו

שיר וג'ינס לסוף השבוע

אלו ימים סוריאליסטיים מבפנים ומבחוץ. אין לי כל כך מילים, כי אני מותשת, כי הראש שלי במקומות אחרים וכי יש דברים שלא ניתן לתארם במילים.

לפני כמה ימים נתקלתי בנחמה מוזיקלית שהפתיעה אותי, בדמות השיר הזה של הקינקס. אני מחבבת את הקינקס (אבא שלי חושב שהם כלילי המגניבות), אבל אף פעם לא התעמקתי בהם מעבר ללהיטי הפיפא שכולם מכירים. השיר הפתיע אותי באיכויות ההמנוניות שלו. הקינקס תמיד נתפסו בעיניי כלהקה מסוכסכת וסרקסטית, צרודה, מרירה וחמוצה מזיעה וחבולה מתגרות שיכורים (ואחים. ואחים שהם שיכורים). הכי רוקנרול שיש, אבל הכי רחוקה ממשהו שכיף להאזין לו כשיש מצברוח מדוכדך. ואילו פה, כשאני שומעת את ריי דיוויס (או אולי דייב? אני באמת לא מומחית לענייני הקינקס) שר All the things I own I will share with you או כשצלילי האורגן נכנסים בבית השלישי, אני מרגישה את הלב שלי רועד ומתרפק על הקיטש.

עוד דבר שהתנחמתי בו הסופ''ש זה ג'ינס חדש ומתרחב(!) שמשמח אותי מאוד. אני מרגישה איתו כמו דונה מ'מופע שנות ה-70', פוגשת את המן רפלר.

רציתי אחד כזה כבר הרבה זמן, היום סוף סוף התרתי את רסן הסגפנות המגוחכת שאני עוטה על עצמי בדרך כלל והרשיתי לעצמי ללכת, למדוד ולקנות. אני חושבת שהסגפנות הזאת מונעת בעיקר משיקולי בזבוז זמן ופחות משיקולי בזבוז כסף, אבל זה לא הופך אותה למגוחכת פחות.  

במקום משמעת עצמית

זרקתי
את הגלידה
שהייתה
במקפיא

שבטח
שמת אותה בצד
לערב חמסין

סלח לי
היא הייתה פשוט מפתה
כל כך מתוקה
כל כך מאיימת

(רציתי בהתחלה לקרוא לפוסט ''במקום כוח רצון'', אבל אני לא חושבת שזה נכון. כנראה שאני רוצה לאכול גלידה. רוצה גם שלא יהיה לי אכפת מזה שאני אוכלת גלידה. כדי לחסוך לעצמי את ההלקאה הזאת, זרקתי את הקופסה החצי מלאה לפח).

הרגע היפה והקיטשי של היום

נסעתי הביתה אחרי יום מפרך. נהגתי כמעט על אוטומט, ראשי וכולי שקועים בדברים שעצבנו אותי היום ושמעצבנים אותי בכלל. ברדיו היו שירים דפוקים שהתחלפו לפרסומות דפוקות. ואז פניתי לשדרות בן גוריון וראיתי חתן וכלה מצטלמים. בדרך כלל זה לא עושה לי כלום, אבל על רקע השמיים האפורים זה היה כמו קפסולה של נצנצים. הרדיו התחיל פתאום לנגן את take a bow ואני התחלתי לשיר איתו.

אחר כך אפילו מצאתי חניה.

רייצ'ל השניה

יכול להיות שיש לי קטע עם מעצבות אופנה בשם רייצ'ל. 

הפוסט הזה יעסוק ברייצ'ל קומי. שאם לתארך אותה, כנראה שהיא דווקא רייצ'ל הראשונה ואילו אנטונוף היא השניה. אבל זה לא משנה וגם לא מעניינו של הפוסט הזה.

אל רייצ'ל קומי נחשפתי לראשונה דרך הפרק על שמה בסדרה High Maintenance (להלן בפוסט: HM). לא אפרט כאן את תוכן הפרק, כדי לא לספיילר, אבל זה באמת פרק מקסים. בכלל, זאת סדרה מקסימה. אני מאוד אוהבת האופן המורכב שבו היא מציגה דמויות. אמנם כל סיפור הוא מאוד קצר (גם עכשיו, כשהסדרה נקנתה ע''י HBO והפרקים הפכו ארוכים יותר, הם כוללים כמה סיפורים קצרים), ובכל זאת HM מצליחה לתאר כמעט כל דמות כפגומה ומקסימה גם יחד. שזה לא מובן מאליו בכלל. יש בזה משהו מאוד אוהב אדם ומאוד מנחם. מזכיר לי קצת את הקומדיה האנושית של סרויאן, אם להיתלות בעצים גבוהים מאוד. 

ראיתי את הפרק rachel לפני כמה שנים, אבל לא התעמקתי אז יותר מדי בפועלה של רייצ'ל קומי, למעט בשמלה הספציפית שמככבת בפרק. 

השבוע יצא לי לראות את העונה החדשה של HM ושוב נתקלתי באזכור לרייצ'ל קומי. השילוב של רפרנס חוזר ושל כמה שעות פנויות היה טריגר מספיק כדי שאתיישב לשרוף את אותן שעות מול המחשב, בתחקיר מקיף באתר המעצבת. אני שמחה לבשר שהתחקיר היה מוצלח עד מאוד. התחלתי לפנטז שאני ניו יורקרית בעלת ממון (או בעלת סדר עדיפויות שמציב בגדי מעצבים לפני דברים אחרים) ושיש לי רייצ'ל קומי בארון. 

אני אוהבת פה הכל - קרדיגן, חצאית (זו בעצם SKORT ארוכה) ונעליים. בא לי ללכת מחר לעבודה בדיוק ככה. 

קלוזאפ על הנעליים, שהם אחד הזוגות הכי יפים שראיתי. הפעם עם שמלה שתככב גם היא בהמשך.

אני חושבת שהיו לי מכנסיים מתרחבים באורך 7/8 בסוף היסודי ושנטשתי אותם במהירות-שיא, כי הגזרה נראתה לי מוזרה (וגם כי היה להם שפשוף מכוון בצבע ורוד פוקסיה, שאפילו בגיל 11 נראה לי טו מאץ'). היום הם נראים לי כלילי השלמות. אני יכולה לדמיין את עצמי לובשת אותם חיים שלמים.   

אני מתכוונת כמובן לחולצת המשי בצבע שמיים ולא למכנסיים המשמימים. אין לי ספק שפעם לא הייתי מסובבת את הראש לחולצה כזאת, אבל השתניתי. כיום זו נראית לי חולצה שמנצחים איתה בראיונות עבודה. 

כפכפים כאלו הם עמוק בתוך אזור הנוחות שלי (יש גם בצבע אבן וכן בצבע ג'וניפר - הלא הוא ערער - הלא הוא הצמח שממנו מכינים ג'ין. כמה לומדים משיטוט באתרי מעצבות!). כשראיתי אותם באתר התחלתי להרגיש שאני מסוגלת לגמרי להרכיב לעצמי מלתחה שלמה שהיא רק רייצ'ל קומי. 

החצאית הזאת היא דווקא יציאה מאזור הנוחות שלי, עם הבד הנצמד והראפלס באזור האגן. השילוב שלה עם הנעליים שהתאהבתי בהן לפני 5 תמונות גורם לי לראות את עצמי באור חדש, כבחורה שנהנית ללבוש דברים כאלו. 

יציאה אפילו יותר רצינית מאזור הנוחות. מעולם לא חשבתי ששמלה עם פייטים תמצא חן בעיניי. וגם לא שהמראה של שמלת ערב עם מגפיים. משהו בשילוב פה (אני חושבת שהכתפיות אחראיות לכך מאוד. וגם האורך, שהופך הכל ליותר קול) גורם לי לראות את זה כלוק ניו יורקי סקסי ואיכשהו גם מתוחכם. את זה כמובן אלבש כשאוזמן לקוקטייל כלשהו בפתיחת גלריה כלשהי. אשתדל לא לערבב משקאות, כדי לא להרוס לעצמי את המגפיים (בכל זאת זמש). 

ובחזרה לעומק אזור הנוחות עם עקבי עץ ואימום מאריך-רגל. 

כבר מזמן אני רוצה מכנסיים מתרחבים. אלבש אותם עם הכפכפים מלפני 4 תמונות.

עוד דברים מגניבים שלמדתי על רייצ'ל קומי: 

1. היא הייתה בת הזוג של יוג'ין, סולן גוגול בורדלו, והתחילה בכלל כשעיצבה לו תלבושות. זה הפתיע אותי במיוחד, כי גוגול בורדלו נראים לי תמיד שייכים לסצנת פסטיבלים-רוקנרול-טינופת בעוד שרייצ'ל קומי נראית לי כמי שנולדה לעצב לנסיכות פארק אבניו. 

2. בזמן שעבדה כמעצבת ב-theory פנה אליה לא אחר מאשר דיוויד בואי וביקש שתעצב לו חולצות. היא הסכימה, הועפה מת'אורי על כך שעבדה בפרטי מהצד, וניצלה את המומנטום כדי לפתוח את הלייבל העצמאי שלה. מעניין איך נראות החולצות של דיוויד. ניסיתי למצוא תיעוד מצולם ולא הצלחתי. 

3. אפשר לקנות בגדים שלה בארץ, באיזה בוטיק סופר-אקסטרה-מגה יקר שנמצא ממש קרוב לבית שלי.

ולסיום, שיר.

שמעתי אותו המון בסופ"ש האחרון ועפתי על תועפות הקיטש (וקצת סליז, כי זה פרינס) שנוטפות ממנו. ידעתי שפרינס כתב אותו לשינייד אוקונור, אבל אף פעם לא הקדשתי לו מחשבה יתרה. בימים האחרונים נהניתי לשמוע את שתי הגרסאות ולהאזין להן בתשומת לב קצת מוגזמת. היה כיף וגם קצת עצוב, כמו שאני אוהבת. 

Describe Yourself Like a Male Author Would

אני גאה לומר שחשבתי על הרעיון הזה (שהוא ממש כמו שמשתמע מהכותרת - לתאר את עצמך כפי שהיית מתוארת על ידי סופר גבר) עוד לפני שהפך לטרנד טוויטרי רותח. לא יישמתי אותו, אבל חשבתי עליו ואפילו תכננתי פוסט בעניין. אני זוכרת שההשראה לכך דווקא לא הייתה מתוך ביקורת פמיניסטית. זה קרה תוך כדי קריאת טרילוגיית מילניום. שמתי לב שהכתיבה הקצת מחפצנת ומאוד טכנוקרטית של סטיג לארסון מדביקה את האופן שבו אני חושבת. התחלתי לראות את המציאות קצת כמו מפרט טכני, באותו אופן בלשי, ברברני ויורד לפרטים שבו לארסון כתב, והשתעשעתי ברעיון לתאר את עצמי בצורה דומה. אז לא עשיתי עם זה כלום, אבל היום כן כתבתי משהו.

''היא הייתה קטנה עם תועפות של שיער סבוך. כשניסתה להתרכז נהגה לערום אותו על ראשה. מרחוק נראתה כמו ילדה, מקרוב ניתן היה לראות התחלה של קמטים בזוויות פיה. היא נהגה ללבוש בגדים גדולים מכפי מידתה שהסתירו את מרבית גזרתה, אך הקפידה כמעט תמיד להדגיש את מותניה. היופי שלה היה חמקמק. לפעמים לא היה קיים כלל. בפעמים אלו פיה היה חמור סבר ומהודק, עיניה קשוחות ונוגות בו זמנית ועורה אפרפר-צהבהב. אבל לפעמים, בעיקר כשחייכה, משהו בה היה מתמסר ומאיר את החדר. לכן רבים נהגו לגעור בה על כך שאינה מחייכת מספיק''. 

אחרי שסיימתי לכתוב ולהתלבט האם להעלות פוסט בעניין, קראתי שוב את מה שכתבתי על עצמי. אני חושבת שאם הייתי קוראת את התיאור הזה על מישהי שאני לא מכירה, הייתי חושבת שהיא מין הלנה בונהאם קרטר. במציאות אנחנו בכלל לא דומות, אבל אולי כתבתי את עצמי באופן לא מודע כך שאתאים לשבלונה שלה. 

neurotic housekeeping

בחודשים האחרונים מתרגשות עליי כל מיני צרות של תחזוקת בית. מזגנים סרבנים, מייבשי כביסה עם אטיטיוד, צינורות ניקוז מלאים בעצמם ועוד ועוד ועוד. אני שונאת בעיות דומסטיות מהסוג הזה (בעצם מכל הסוגים, אבל לרוב אני נתקלת בכאלו). הן מלחיצות אותי נורא. קודם כל, כי הן מעוררות אצלי תחושה שהכל מתפורר ומתפרק. שחפצי הבית השונים עובדים בדרך נס, בזכות כל מיני חיבורים ומגעים שבריריים נורא. אולי בכלל בזכות קסם. כמו איזו מכונה מקרקרת ומקרטעת מסרטים של מיאזאקי. תחושה שכל תנועה לא נכונה שלי היא הרת אסון. שאם רק אמשוך איזה חוט לא נכון, אגלה שאני חיה בעצם על קרש בלב ים. 

טירה שלמה על כרעי תרנגולת

מעבר לחרדות ההתפרקות שלי, יש בי רתיעה משיחות עם אנשי תחזוקה, שהופכת את משברי משק הבית למלחיצים הרבה יותר. במשך שנים לא הבנתי למה תקשורת עם האינסטלטור, טכנאי המזגנים וכו' גורמת לי לכזה קרינג', אבל בימים האחרונים נפל לי האסימון. זה בעצם כמו ללכת לקוסמטיקאית. הרי כשהולכים (על מי אני עובדת. כשהולכות) לקוסמטיקאית, המטרה היא לתקן את הדרוש תיקון ולתחזק את הדורש תחזוק. איכשהו, אצל המון קוסמטיקאיות, תוך כדי התיקון והתחזוק את חוטפת ביקורת קשוחה מאוד שמקעקעת את יסודותיך. כזו שגורמת לך להטיל ספק גם בדברים שמלכתחילה לא רצית לתקן. שחיית איתם בשלום. שלא חשבת שהם כאלו גרועים. הגעת רק כדי להוציא שחורים (או לסדר את התריס של המזגן), אבל פתאום את מגלה שהרסת לעצמך את הגבות (או שהקירות שלך ממולאים בחול). זה מערער. זה מעליב. זה גורם לך לתהות מה הם הפאקים הנוספים שאת מתנהלת איתם כפרפר חסר דאגות, כשלמעשה את נמצאת על זמן שאול, מועדת (אך לא מודעת) להתחצ'קנות מסיבית או לצנרות סתומות. 

פסח מהווה את אחד מראשי השנה היהודית. אני לא מאמינה גדולה, אבל אני חושבת שזה הזמן לאיזו new year's resolution. אני מאחלת לעצמי להתמודד בשלוות נפש ובאורך רוח עם כל צרה תחזוקתית שלא תבוא. בסופו של דבר, מדובר הרי רק בצרות שבחומר. 

שני שירים ישנים לשבוע חדש

נתקלתי הבוקר באייטם הזה. ההפניה אליו מההומפייג' הייתה משהו כמו "תל אביב אני אוהב אותך, אבל את מבאסת אותי" (הכותרת בפנים שונה), מה שגרם לי לחשוב על השיר הזה:

ואז לחשוב שיהיה מתאים אם שלומי שבן יתרגם אותו לעברית. זה בטח יישמע בערך ככה:

בתכלס, אין מצב ששלומי שבן יתרגם משהו כזה. נראה לי שהוא יחווה את זה כפחיתות כבוד. הוא מתרגם רק דילנים.

למה ציינתי שהשירים האלו ישנים? אין לזה ממש הסבר רציונלי. הרי העליתי לפה בעבר שירים ישנים בהרבה ולא טרחתי לציין את זה. אבל אני חושבת שספציפית שני אלו גורמים לי לחשוב על אני של פעם. new york i love you (etc) יצא ב-2007, שנה שהייתה מכוננת עבורי. מין קו פרשת מים. אני חושבת עליה הרבה לאחור ומרבה להשוות את עצמי של הלפני ושל האחרי. את האלבום של שלומי שבן אהבתי לשמוע פחות או יותר באותה תקופה (הרבה אחרי שהוא יצא). זה היה אחד מאלבומי האוטו שלי אחרי שקיבלתי סוף סוף רישיון. מצד אחד זה אלבום ילדותי, ניימדרופי וקצת (ואולי יותר מקצת) מיזוגני. מצד שני, הוא ממלא אותי בחמלה עצמית ובנוסטלגיה, מנחם אותי וגורם לי להרגיש כמו חיילת שיוצאת שבת. 

my one beauty

לפני חודשים ספורים כתבתי כאן בשבחי השיער הארוך. אני עדיין אוהבת את עצמי במראה המאה ה-19 עתיר המחלפות, אבל בימים האחרונים התחלתי לחשוב על תספורת. 

בא לי להרגיש את קצוות השיער שלי רכים וקופצניים, במקום קשים וסיביים; אני קצת מתגעגעת לתחושה המדהימה שמלווה כל חפיפת ראש שלאחר התספורת - העברת היד לאורך השיער והפתעה מוחלטת מכך שהוא נגמר כל כך מהר ובאופן כל כך נעים; נמאס לי מנוכחותם של כמה סנטימטרים מכובדים בקצוות השיער שנאותים להסתרק רק אחרי טיפול עשרת אלפים (במקלחת, אחרי ריסוסים נדיבים של ספריי סרקל); המשקל של השיער שלי כל כך כבד, שבפוזיציות מסוימות הוא מכביד לי על הראש וגורם לי לצוואר תפוס (בחיי); קליפס גדול אחד כבר לא מספיק כדי לתפוס את השיער שלי, אני זקוקה לשניים לפחות. 

א ב ל - 

אני כל כך אוהבת את המראה הרומנטי והמיוחד של שיער מאוד ארוך ומלא. אני מרגישה שאם אסתפר, כנראה תהיה לי תספורת מאוד נחמדה, אבל אהיה סתם עוד בחורה ברחוב. לשיער שלי, כפי שהוא עכשיו, יש נוכחות. בלעדיו אצטרך לעשות משהו כדי להשיג את האפקט המרשים הזה. להתאפר בצורה מסוימת, להתלבש בצורה מסוימת. זה גם לא יהיה אותו הדבר. זה יהיה עשוי מדי, מחושב מדי. עצם זה שיש לי משהו ברשותי שהוא באופן טבעי כל כך גדול מהחיים, זה מדהים בעיניי. 

אני חושבת שזה הרגע שעיצב את תחושת הבטן שלי נגד תספורות.
לא נראה לי שאפשר לשכוח את המשפט "how could you? your one beauty!"

ו ב כ ל   ז א ת - 

עם השיער הנוכחי שלי קשה לי להתאפר. אני מרגישה שמראה שהוא קצת פרוע, קצת רוברט-פלאנטי, הולך רק עם מראה איפור של עיניים מודגשות, לא עם ליפסטיק* דומיננטי. שיער סיבי וליפסטיק חזק יוצרים מראה שהוא לטעמי קצת מוזנח ותמהוני. ודווקא בתקופה האחרונה אני מאוד בקטע של ליפסטיקים (אולי זה חלק מתהליך ההתבגרות. פעם חשבתי שליפסטיק זה מראה של זקנות). 

שיקול אחרון נגד תספורת - 

רגע לפני שעליתי הביתה וכתבתי את הפוסט, פגשתי את השכנה שלי. הפוסט כבר התבשל לי בראש, כבר נטיתי לגמרי לכיוון של תספורת, אבל היא בלבלה אותי כשהחמיאה לי על השיער הארוך והפזור. ציינתי שאני לא מצליחה לסרק איזה עשרה סנטים ממנו, אבל היא אמרה שהיא דווקא אוהבת את זה. 

*זה קצת מטופש, אבל אני הרבה יותר נהנית לכתוב ולומר ליפסטיק מאשר אודם (ובטח ובטח מאשר 'שפתון'). המצלול של המילה ליפסטיק משמח אותי. גורם לי לחשוב על ממתקים, על דברים צבעוניים. אודם נשמע כבד ותנכ"י, not my idea of fun. שפתון זו בכלל מילה מגעילה, אולי כי היא מתחרזת עם מגן תחתון (סליחה על זה. אני קצת עייפה ונותנת דרור לאסוציאציות שלי). 

refueling

זה היה סופ"ש קשה והשבוע שלפניו היה קשה יותר. 

תיעדתי פה בבלוג כמה וכמה נסיונות שלי להסתכל החוצה ולראות את היופי שבכל דבר, אבל יש תקופות - כמו השבועות האחרונים - שבהן הנסיון הזה הוא מלאכותי ומעושה. כשהסתכלתי על העולם בשבועות האחרונים הוא נראה לי מכוער, מרגיז ומתיש. 

(מחשבת ביניים על כל הנסיונות האלו שלי למצוא דברים יפים בחוץ: למה בעצם חשוב לי שמה שאני מסתכלת עליו יהיה יפה? זה נורא מטופש מצדי. מין שאיפה כזאת להפוך את המציאות לפיד אינסטגרם שמקפץ מולי. אולי בעצם התרגיל האמיתי הוא לחיות בשלום עם הכעור, הבינוני או המשעמם? לא לחפש כל הזמן אחרי ריגושים אסתטיים?)

על אף כל המררה הזאת, אני כן מרגישה שאני קצת יוצאת מתוך הביצה של התסכול שהייתי שרויה בה. בימים האחרונים נתקלתי בכמה דברים יפים ונעימים (כן. יפים. אני מצטערת, עוד לא הגעתי לרמה הרוחנית שבה לא מתנחמים באמצעות יופי) ששימחו אותי. 

הקולקציה של רייצ'ל אנטונוף בשבוע האופנה של ניו יורק

עלעלתי בווג ואני מבינה שהיו בשורות אופנתיות גדולות יותר. אבל היא הכי מצאה חן בעיניי. ובכלל - מדובר בשבוע אופנת הרדי טו וור, ומבחינתי יש אמת בפרסום כי אני באמת מוכנה ללבוש פה הכל ברגע זה (לא ממש ברגע זה, כי עכשיו אני שותה תה קמומיל-וניל ולובשת 3 סוודרים, אבל מחר כשאסע לאוניברסיטה אהיה ממש בעניין).

סבנטיז מושלם

אדום מושלם

אדום וסבנטיז

איי ג'אסט קאנט גט אינאף משילוב הצבעים הזה

באמת שאין בשורה. חליפות נשיות זה כבר מאוס, קטיפה זה כבר לעוס. אבל זה פשוט כה יפה

פוסטרי תיירות החלל של נאסא

זה לא דבר חדש, אני חושבת, אבל זה חדש לי. מדובר בכרזות פיקטיביות (מן הסתם) באסתטיקת פיפטיז-סיקסטיז מהממת. הן כל כך מצאו חן בעיניי כי הן מזכירות לי שני דברים - גם את הפרסומות הצעקניות והעגומות בבלייד ראנר, שמעודדות את הצופים לרכוש קרקע במושבות במאדים משל מדובר בכרכור, וגם את המסע של כריס קלווין אל סולאריס. 

זה ממש כמו איזו מודעה של פאן-אם מהסיקסטיז

וזו ממש סולאריס. שתי שמשות והכל

כל יתר הכרזות נמצאות כאן.

השיר הזה

שמעתי אותו בחמישי אחה"צ בדרך הביתה וחייכתי לעצמי חיוך גדול וחושף שיניים. 

כמו רייצ'ל אנטונוף, כנראה שגם כאן אין בשורה - הם פשוט עושים מחווה ללד זפלין. אבל אני חייבת להעריך אותם על הניסיון. וחוץ מזה פשוט נהניתי לשמוע, בלי להתנצל. 

אגב מוזיקה באוטו - הייתי רוצה שכל הנהגים שסביבי יידעו שכאשר הם רואים אותי נוסעת לבדי ומניעה את השפתיים, אני לא מדברת בטלפון (וגם לא נמצאת באפיזודה פסיכוטית). אני שרה עם המוזיקה. 

oh, phelia

לפני כמה ימים מישהי חייגה* אליי.

-"אופליה?".

-"לא, טעות במספר".

לרגע יכולתי להיות אופליה. איזה קסם. מעניין איך הייתי נראית.

John Everett Millais [Public domain], via Wikimedia Commons

*בכוונה כתבתי חייגה. זה הרי פועל אנכרוניסטי, אין יותר (כמעט) טלפון חוגה ולכן אף אחד לא מחייג. אבל גם הקונספט של טעות במספר הוא אנכרוניסטי בעיניי, בעולם של אפליקציות זיהוי וולידציית מידע אינסופית.

אני חושבת שהשיר הזה כבר היה פה פעם. אבל אני אוהבת אותו, הוא מתאים לפוסט וגם מתאים לסוף השבוע. 

ניסיתי להתמיד בכתיבה

ולא הצלחתי.

עכשיו אני חולה ודי שבורה. אני בבית, בעל כורחי, אבל מרגישה מרירה ומעוצבנת מכדי לכתוב. אין לי שום דבר מעשיר, משמח או מעניין לחלוק עם העולם. כל ישיבה שלי מול המחשב מהולה ברגשות אשם. מצד אחד, רגשות אשם על כך שאני לא ספונה במיטה, כמו שחולה צריכה להיות. מצד שני, רגשות אשם על כך שאם כבר יצאתי מהמיטה והתיישבתי מול המחשב, אני לא עושה שום דבר מועיל. 

בשבוע האחרון התנפצו לי כמה וכמה תקוות מחקריות שהיו לי. עוד לא איבדתי את הספינות האלו לחלוטין, אבל נכנסו אליהן יותר ויותר מים (דרך חורים שראיתי כבר קודם, אבל לא רציתי לשים אליהם לב). ההתערערות בתחום הזה מזכירה לי שבעצם לא עשיתי עדיין שום דבר בהיבט השני של קידום מקצועי, הלא הוא מציאת התמחות. אני צריכה לעשות לעצמי בוטסטראפינג עכשיו - למשוך את עצמי בשיער מהביצה - אבל מרגישה פשוט חסרת כוחות (וגם חסרת סבלנות לחכות לשובם של כוחות העל החמקמקים האלו).

הדבר היחיד שהיה באמת נחמד בימים האחרונים, זה הראיון הזה עם נאן גולדין, שפורסם בהארץ. זה לא ראיון נחמד מבחינת התכנים שלו, אבל אני אוהבת את נאן גולדין, היא מרגשת אותי נורא (כמעט כמו שנעה מכבי מרגשת אותי) וכל אזכור שלה משמח אותי. 

אחרי שקראתי אותו, כשכבר הייתי חולה מוכרזת רשמית ושרצתי במיטה עם הטלפון שלי, גיליתי שיש לנאן חשבון אינסטגרם פעיל. התחלתי לעקוב אחריה וגיליתי שגם היא חושבת ש-the wire זו הסדרה הטובה ביותר אי פעם, מה שגרם לי להרגיש תאומות-נפש איתה. 

The Wire. Best tv in the history

A post shared by Nan Goldin (@nangoldinstudio) on Jan 14, 2018 at 9:30pm PST

הסימולקרה של הסופר

בערך פעם בשבוע אני מזמינה אוכל מהסופר.

אני מבצעת את ההזמנה באינטרנט. השילוב הזה בין הנוחות המתפנקת של ההזמנה לעיסוק בפרטי הפרטים של המזון, גורם לי להרגיש כמו אחת מגיבורותיה הבורגניות של תמר גלבץ (ואולי גיבורתה הבורגנית האחת ויחידה? בכל מקרה תמיד חשבתי שהיא כותבת על עצמה).

אני לוחצת על תפוזים, אפרסמונים, סלמון, עגבניות חממה. גם על סלט חצילים. 

יש סוג אחד שאני נורא אוהבת אבל הוא יקר ממש. במקומו אני קונה בדרך כלל את הסקנד בסט. סלט חצילים קלויים בשמן זית. אני חושבת שהוא של "צבר", אבל מה שבעיקר זכור לי זה שכתוב עליו "רפי כהן". ליתר דיוק, זה סלט מ"סדרת סלטי השף רפי כהן". במינימליזם הפואטי של קטלוג שופרסל אונליין, המוצר נקרא "חציל בשמן זית רפי כהן". יש גם "חציל פיקנטי רפי כהן" וכמובן "חציל בטעם כבד רפי כהן", שמעלה בי מחשבות קניבליות. 

רפי כהן האמיתי יכול לפשוט את הרגל, לצאת מן הדעת, לסגור את כל מסעדותיו, להפסיק להגיש חצילים, לנטוש כל עיסוק שהוא באוכל, לרדת למחתרת, אפילו למות. אבל "סדרת רפי כהן" לעד תכון. ולא סתם תכון. אני עדיין אמשיך לחשוב שזה סלט החצילים השני הכי טעים שאני מכירה. מעניין מי באמת אחראי למתכון הזה. מי ממשיך לקלות בהתמדה את החצילים המשוחים בשמן ולהחתים אותם תחת חותמתו של השף הנעדר. כמו איזה נתין קולחוז נידח באימפריה מתפרקת שממשיך לעמול בשקידה נמלולית למען המשטר, החדשות על העולם החדש עדיין לא הגיעו אליו. אולי אף פעם לא יגיעו.

האינטרנט אומר שהצלמת היא http://vanessamckeown.tictail.com/
אבל באתר שלה לא מצאתי את המקור
בקיצור, סימולקרה

שיר לתחילת השבוע

נתקלתי בו ברדיו לפני כמה ימים. ממש התלהבתי, הגברתי ווליום ואמרתי למי שנסע איתי - "וואו, כבר מזמן לא שמעתי שיר שכל כך אהבתי בגלגלצ". הוא אמר לי - "באמת מגניב, אבל את על 88". 

כששמעתי אותו, ישר רציתי שהוא יהיה שלי. למרות זאת לא שיזאמתי. קודם כל הייתי הנהגת, וזה מעשה לא בטיחותי. שנית, אין לי שזאם על הטלפון, כי הטלפון שלי איטי וגרוע מאוד. אני משתדלת להיות סבלנית מאוד ולהישאר עם היישות האיטית והגרועה הזאת כמה שיותר, מתוך מחשבה שאם יהיה לי טלפון מעפן אני אבלה פחות זמן בבהיה בו. 

במקום לשזם, שיננתי לעצמי את שורת הפזמון וניסיתי אחר כך לגגל אותה כדי למצוא בעזרתה את שם השיר והלהקה. לא הצלחתי. הגעתי רק לאיזה שיר של פול וולר, מה שגרם לי לחשוד בכך שהשיר שאני מחפשת הוא מאוד חדש והלהקה מאוד נישתית. בסוף הצלחתי לאתר את השיר רק באמצעות חיטוט בארכיון התכניות המוקלטות של 88. הלהקה התגלתה כבאמת די נישתית, מה שמיד גרם לי להרגיש טוב ומתוחכם עם עצמי.

למרות כל זה, מדובר בשיר לא מתוחכם בעליל. נראה לי שכל כך אהבתי אותו כי הוא נשמע כמו משהו שכבר שמעתי פעם. 

ח ל ו מ ו ת

היה לי הלילה חלום צבעוני ומעניין ולכן החלטתי לחזור עם עוד פוסט חלומות, כולו מספטמבר 2016, שהיה (כך מסתבר) חודש שופע במיוחד.

*****

חלום שאני זוכרת רק קטעים ממנו.

הייתי צופה מן הצד. היו שם שתי בחורות ובחור, הבחורות היו שייכות למשפחת פשע עשירה והבחור היה אורח מבחוץ. הם שחו במאגר מים ורצו ללכת לאיזשהו מקום אסור. אחת הבחורות, שנראתה כמו תמי מדף צ'ונקי, דרבנה את הבחור לבוא איתה. הבחורה השניה, שהייתה בלונדינית ומבוגרת יותר, נראתה חוששת ובשלב מסוים הלכה מהם ונכנסה הביתה.

הכל התרחש בחוץ, במרחב פתוח שנראה כמו ערבות שוממות. השמים היו אפורים ומאגר המים (שהיה מלאכותי, לא טבעי) היה אפור כהה. בשלב מסוים הרגשתי שאני בכלל צופה בסדרה וכל ההתרחשות היא לא אמיתית, כי הבחור נראה לי כמו אנחל בונני, שאני יודעת שהוא שחקן.

תמי זו השמאלית

בקטע אחר, ר' ואני מגיעים לאיזשהו שדה בור. שונה ממרחב ההתרחשות הקודם, כי בו יש יותר צמחיה, השמש זורחת והשמים כחולים. אני מרגישה שיותר נעים לי שם. אנחנו מגיעים למקום שבו יש כסאות עץ ישנים מסודרים במעגל ועל כל כסא מונח ספר. אני מבינה שהגענו למועדון קריאה של ספרים באנגלית.

אני בוחרת ספר על המגדל הלוהט (בחלום אני יודעת שזה ספר שעליו ביססו את הסרט מהסבנטיז). הוא ספר עב כרס ונראה מיושן (יש לו כריכה קשה שעטופה בעטיפת נייר צבעונית בגווני אדום. מזכיר את הספרים הישנים אצל סבתא), אבל אני יודעת שהתוכן שלו קליל ויהיה לי קל יחסית לצלוח אותו. יתר הספרים שם נראים לי כמו ספרי עיון או הדרכה. 

*****

חלמתי שר' ואני פוגשים את ד' ברחוב והוא אומר לנו שהוא מתחתן.

בתגובה, אני אומרת לו שאני מצפה שילבש בחתונה את החליפה הסגולה שלו, ומתכוונת בכך לאיזו חליפה שהתחפש איתה והעלה תמונה לפייסבוק.

בדיעבד הבנתי (לא זוכרת אם בחלום עצמו או כבר כשהקצתי) שבכלל ר' הוא זה שהתלבש כולו בפורים בסגול מכף רגל עד ראש (וזו בכלל לא הייתה חליפה).

*****

הלילה חלמתי את האמ-אמא של קלישאות החלומות הפסיכולוגיים - 

חלמתי שאמא שלי בהריון. כלומר, עם ילד חמישי.

זה לא מתוכנן, אבל ההורים שלי ממש מרוצים מזה ומתכוונים to keep the baby.

*****

חלמתי שאני צריכה לארגן עוד חתונה עבורנו, שלישית במספר, עבור כל מי שלא היה בשתיים הקודמות, וזה נורא והזוי גם יחד.

וגם חלמתי עוד חלום מבולבל ביותר. בהתחלה הייתי במין מחנה קיץ כזה, ככל הנראה בתפקיד שכב"ג. אח"כ הייתי צריכה לגרור גמל(!) לאנשהו במעלה מדרגות. הוא היה קשור בחבל וכל פעם חששתי שלא אצליח להחזיק יותר את החבל והוא ישתחרר ויתקוף אותי. לפניי הלכו ל' ו-ב' ונורא רציתי ש-ב' ייקח בעצמו את הגמל, אבל הוא אמר שהוא חושב שאני מסתדרת איתו בעצמי.

אח"כ חלמתי משהו הזוי במיוחד, שאני ר' ו-ס' צריכים לעבור דרך איזשהו מתקן כמו בגן שעשועים, אבל ממש קשה לעבור במעבר הצר שבין העמודים שלו. כמו כן לפני שמנסים לעבור, צריך ללכת להתפלש באיזה שיח שנקרא "עץ התפוח", למרות שהוא בכלל שיח.

יש לו גבעולים צהובים דקים ונטולי עלים, שעליהם פירות אדומים קטנים ואליפטיים, נורא מגעילים. כשנוגעים בשיח הזה, הגבעולים והפירות האדומים שעליהם ננעצים בעור וזה נראה כאילו צמחו לך שלפוחיות אדומות איומות. חוץ משלושתנו, היו שם גם כמה ילדים קטנים שעברו דרך המתקן בלי בעיה ושרו איזה שיר מעצבן על עץ התפוח (השיר עוד נמצא לי בראש במעורפל). זה היה חלום ממש לא נעים והתעוררתי ממנו. 

דברים יפים שמצאתי בחוץ #4

השמש שנשברת רק על חלקו התחתון של אחד המגדלים החדשים שנבנים מול תחנת רכבת ארלוזורוב. אני מנסה להיזכר מה היה שם לפני מתחם המגדלים הזה. אולי חניון? כרגע אני מרגישה כאילו הפיגומים האלו היו שם מאז ומעולם, אף שיש לי זיכרון של עצמי הולכת שם בצד הכביש והנוף הוא אחר.

מישהו עם מכנסי צ'ינו בקאמל, חולצה מכופתרת לבנה סלים פיט, מעיל שחור עד הברך ועגיל בגבה. הוא לא היה יפה, אבל היה לו סטייל כל כך לטעמי. אני אוהבת כשגברים לובשים מראה שהייתי מוכנה ללבוש בעצמי. 

מי שישבה מולי ברכבת הבוקר, שלבשה שמלה עם פאטרן גיאומטרי בשחור לבן ומעליה קרדיגן אדום מכופתר רק בכפתור העליון. זה בעיקר היה כִּפְתוּר הכפתור המסוים הזה שהפך את המראה למקסים כל כך.

השמיים היום ב-16:59.

מי שמחכה איתי עכשיו בתחנה, שלובשת מכנסיים כהים, באגיים וסמי-מחויטים עם פינסטרייפס וסוודר חרדלי (gen Z yellow?) שממנו מבצבץ צווארון של חולצת כפתורים לבנה (+ שרשרת דקיקה עם תליון קטן מאוד ומנצנץ מאוד). הארנק שלה הוא בדיוק בצבע של הסוודר וזה נהדר. 

הגרפיקה אולי לא מפתה, אבל זו מוזיקת הרקע המושלמת לערב חורפי בבית או למסיבת בית חורפית (נוסה ונבדק בשני התרחישים)

ערב השנה החדשה הטוב בחיי

אני לא יודעת מה היה ערב השנה החדשה (או הכריסמס) הטוב בחיי. לרוב סוף דצמבר זו לא תקופה מפעימה עבורי, אלא השלב בשנה שבו קר לי כל כך שאני מפסיקה להתאמץ עם בגדים ומתחילה ללבוש סוודרים של בן הזוג שלי. ראש השנה היהודי מרגש אותי הרבה יותר. לא מסיבות של סנטימנט יהודי (סליחה סבתא), אלא כי חילופי העונות מרטיטים את מיתרי ליבי (באמת באמת) כאילו ניגנו עליו את מחול החרבות של חצ'טוריאן.

אבל אני גולשת. רציתי בכל זאת לדבר על חילופי השנה האזרחית. לא כפי שאני חוויתי אותם, אלא כפי שקראתי עליהם. יש תיאורים ספרותיים של חג המולד ושל ערב השנה החדשה שכבשו אותי עוד כשהייתי קטנה מאוד ומעולם לא יצאו לי מהלב. נשארו אצלי כמו אובייקטים מופנמים ומנצנצים.

הטוב מכולם הוא מתוך סדרת ספרי "כפר המהומה" של אסטריד לינדגרן. למרות מה שעלול להשתמע משמה, הסדרה לא מתארת שגרת יומיום באיו"ש אלא את חייהם של קבוצת ילדים בכפר שבדי פצפון ונידח. אני לא זוכרת כמעט כלום מעלילותיהם (וחבל), אבל זכור לי שאחד הסיפורים עסק בהכנות לקראת חג המולד וערב השנה החדשה. זה היה מקסים. הם אפו עוגיות עד בלי די, טיילו בין קישוטי החג והכינו פנסי שלג. הכל נשמע כל כך מואר ויפהפה בכפר הזה. היום היו קוראים לזה hygge. 

נזכרתי בסיפור בשבועות האחרונים וניסיתי לאתר אותו ברשת. לפי מה שהצלחתי להבין (ולשחזר מהזיכרון), הגרסה שתורגמה לעברית נכללה בתוך ספר גדול יותר, עם המון סיפורים מכפר המהומה. אולי מתרגמי "מרגנית" (סדרת הספרים הטובה ביותר שיצאה בעברית לספרות ילדים ונוער) סברו שלא ראוי להקדיש ספר עברי שלם לחגים גויים שכאלו. בגרסאות שתורגמו לאנגלית, לעומת זאת, סיפור חג המולד זכה לספר משלו. הצלחתי אפילו למצוא כמה תמונות מתוכו.

נוסעים לכנסיה בשלג

אין כיתוב אבל תצטרכו להאמין לי שהם אופים עוגיות ג'ינג'ר

הכל כל כך יפה בכריסמס שזה עושה לאנה כאב בטן (אפשר להגדיל את התמונה ולקרוא מה היא אומרת).
אני חושבת שאני במקומה פשוט הייתי בוכה מרוב יופי

אני חושבת שאחת הסיבות בגללן החלטתי לנסוע לסקנדינביה לפני כמה שנים, הייתה הזיכרון הערטילאי והמתוק שנותר אצלי מהספרים האלו. לפני כמה שבועות שוטטתי באינסטגרם ונתקלתי בתמונה שהעלתה בחורה (נורבגית דווקא) שעשיתי אצלה קאוצ'סרפינג במהלך אותו טיול בסקנדינביה. התמונה הציגה את קישוטי הכריסמס במרכז העיירה שבה היא מתגוררת. לרגע הרגשתי שאני נזרקת אחורה בזמן והופכת שוב לילדה שנמסה מרוב יופי ואושר אל מול ההכנות לחג המולד בכפר המהומה. לא הצלחתי למצוא את אותה תמונה, אבל אני חושבת שזה אותו הרחוב וזו לגמרי אותה התחושה. 

Сказочно!😍🎄 . . .#norway #norge #norgefoto #norwayvideo #oslo #bergen #lofoten #lofotenislands #north #winter #cold #stavanger #drøbak #jessheim #svolvær #trondheim #levanger #narvik #rugaland #røros #brevik #mysen #природа #scandinavia #sarpsborg #mysen #alta #odda #kvalvika #drammen #tromsø

A post shared by Velkommen! (@norway_norge1) on Dec 29, 2017 at 3:32pm PST