חפש בבלוג זה

יום שבת, 31 במרץ 2018

neurotic housekeeping

בחודשים האחרונים מתרגשות עליי כל מיני צרות של תחזוקת בית. מזגנים סרבנים, מייבשי כביסה עם אטיטיוד, צינורות ניקוז מלאים בעצמם ועוד ועוד ועוד. אני שונאת בעיות דומסטיות מהסוג הזה (בעצם מכל הסוגים, אבל לרוב אני נתקלת בכאלו). הן מלחיצות אותי נורא. קודם כל, כי הן מעוררות אצלי תחושה שהכל מתפורר ומתפרק. שחפצי הבית השונים עובדים בדרך נס, בזכות כל מיני חיבורים ומגעים שבריריים נורא. אולי בכלל בזכות קסם. כמו איזו מכונה מקרקרת ומקרטעת מסרטים של מיאזאקי. תחושה שכל תנועה לא נכונה שלי היא הרת אסון. שאם רק אמשוך איזה חוט לא נכון, אגלה שאני חיה בעצם על קרש בלב ים. 

טירה שלמה על כרעי תרנגולת
מעבר לחרדות ההתפרקות שלי, יש בי רתיעה משיחות עם אנשי תחזוקה, שהופכת את משברי משק הבית למלחיצים הרבה יותר. במשך שנים לא הבנתי למה תקשורת עם האינסטלטור, טכנאי המזגנים וכו' גורמת לי לכזה קרינג', אבל בימים האחרונים נפל לי האסימון. זה בעצם כמו ללכת לקוסמטיקאית. הרי כשהולכים (על מי אני עובדת. כשהולכות) לקוסמטיקאית, המטרה היא לתקן את הדרוש תיקון ולתחזק את הדורש תחזוק. איכשהו, אצל המון קוסמטיקאיות, תוך כדי התיקון והתחזוק את חוטפת ביקורת קשוחה מאוד שמקעקעת את יסודותיך. כזו שגורמת לך להטיל ספק גם בדברים שמלכתחילה לא רצית לתקן. שחיית איתם בשלום. שלא חשבת שהם כאלו גרועים. הגעת רק כדי להוציא שחורים (או לסדר את התריס של המזגן), אבל פתאום את מגלה שהרסת לעצמך את הגבות (או שהקירות שלך ממולאים בחול). זה מערער. זה מעליב. זה גורם לך לתהות מה הם הפאקים הנוספים שאת מתנהלת איתם כפרפר חסר דאגות, כשלמעשה את נמצאת על זמן שאול, מועדת (אך לא מודעת) להתחצ'קנות מסיבית או לצנרות סתומות. 

פסח מהווה את אחד מראשי השנה היהודית. אני לא מאמינה גדולה, אבל אני חושבת שזה הזמן לאיזו new year's resolution. אני מאחלת לעצמי להתמודד בשלוות נפש ובאורך רוח עם כל צרה תחזוקתית שלא תבוא. בסופו של דבר, מדובר הרי רק בצרות שבחומר. 

יום ראשון, 18 במרץ 2018

שני שירים ישנים לשבוע חדש

נתקלתי הבוקר באייטם הזה. ההפניה אליו מההומפייג' הייתה משהו כמו "תל אביב אני אוהב אותך, אבל את מבאסת אותי" (הכותרת בפנים שונה), מה שגרם לי לחשוב על השיר הזה:


ואז לחשוב שיהיה מתאים אם שלומי שבן יתרגם אותו לעברית. זה בטח יישמע בערך ככה:


בתכלס, אין מצב ששלומי שבן יתרגם משהו כזה. נראה לי שהוא יחווה את זה כפחיתות כבוד. הוא מתרגם רק דילנים.

למה ציינתי שהשירים האלו ישנים? אין לזה ממש הסבר רציונלי. הרי העליתי לפה בעבר שירים ישנים בהרבה ולא טרחתי לציין את זה. אבל אני חושבת שספציפית שני אלו גורמים לי לחשוב על אני של פעם. new york i love you (etc) יצא ב-2007, שנה שהייתה מכוננת עבורי. מין קו פרשת מים. אני חושבת עליה הרבה לאחור ומרבה להשוות את עצמי של הלפני ושל האחרי. את האלבום של שלומי שבן אהבתי לשמוע פחות או יותר באותה תקופה (הרבה אחרי שהוא יצא). זה היה אחד מאלבומי האוטו שלי אחרי שקיבלתי סוף סוף רישיון. מצד אחד זה אלבום ילדותי, ניימדרופי וקצת (ואולי יותר מקצת) מיזוגני. מצד שני, הוא ממלא אותי בחמלה עצמית ובנוסטלגיה, מנחם אותי וגורם לי להרגיש כמו חיילת שיוצאת שבת. 

יום שני, 5 במרץ 2018

my one beauty

לפני חודשים ספורים כתבתי כאן בשבחי השיער הארוך. אני עדיין אוהבת את עצמי במראה המאה ה-19 עתיר המחלפות, אבל בימים האחרונים התחלתי לחשוב על תספורת. 

בא לי להרגיש את קצוות השיער שלי רכים וקופצניים, במקום קשים וסיביים; אני קצת מתגעגעת לתחושה המדהימה שמלווה כל חפיפת ראש שלאחר התספורת - העברת היד לאורך השיער והפתעה מוחלטת מכך שהוא נגמר כל כך מהר ובאופן כל כך נעים; נמאס לי מנוכחותם של כמה סנטימטרים מכובדים בקצוות השיער שנאותים להסתרק רק אחרי טיפול עשרת אלפים (במקלחת, אחרי ריסוסים נדיבים של ספריי סרקל); המשקל של השיער שלי כל כך כבד, שבפוזיציות מסוימות הוא מכביד לי על הראש וגורם לי לצוואר תפוס (בחיי); קליפס גדול אחד כבר לא מספיק כדי לתפוס את השיער שלי, אני זקוקה לשניים לפחות. 

א ב ל - 
אני כל כך אוהבת את המראה הרומנטי והמיוחד של שיער מאוד ארוך ומלא. אני מרגישה שאם אסתפר, כנראה תהיה לי תספורת מאוד נחמדה, אבל אהיה סתם עוד בחורה ברחוב. לשיער שלי, כפי שהוא עכשיו, יש נוכחות. בלעדיו אצטרך לעשות משהו כדי להשיג את האפקט המרשים הזה. להתאפר בצורה מסוימת, להתלבש בצורה מסוימת. זה גם לא יהיה אותו הדבר. זה יהיה עשוי מדי, מחושב מדי. עצם זה שיש לי משהו ברשותי שהוא באופן טבעי כל כך גדול מהחיים, זה מדהים בעיניי. 

אני חושבת שזה הרגע שעיצב את תחושת הבטן שלי נגד תספורות.
לא נראה לי שאפשר לשכוח את המשפט "how could you? your one beauty!"

ו ב כ ל   ז א ת - 
עם השיער הנוכחי שלי קשה לי להתאפר. אני מרגישה שמראה שהוא קצת פרוע, קצת רוברט-פלאנטי, הולך רק עם מראה איפור של עיניים מודגשות, לא עם ליפסטיק* דומיננטי. שיער סיבי וליפסטיק חזק יוצרים מראה שהוא לטעמי קצת מוזנח ותמהוני. ודווקא בתקופה האחרונה אני מאוד בקטע של ליפסטיקים (אולי זה חלק מתהליך ההתבגרות. פעם חשבתי שליפסטיק זה מראה של זקנות). 

שיקול אחרון נגד תספורת - 
רגע לפני שעליתי הביתה וכתבתי את הפוסט, פגשתי את השכנה שלי. הפוסט כבר התבשל לי בראש, כבר נטיתי לגמרי לכיוון של תספורת, אבל היא בלבלה אותי כשהחמיאה לי על השיער הארוך והפזור. ציינתי שאני לא מצליחה לסרק איזה עשרה סנטים ממנו, אבל היא אמרה שהיא דווקא אוהבת את זה. 

*זה קצת מטופש, אבל אני הרבה יותר נהנית לכתוב ולומר ליפסטיק מאשר אודם (ובטח ובטח מאשר 'שפתון'). המצלול של המילה ליפסטיק משמח אותי. גורם לי לחשוב על ממתקים, על דברים צבעוניים. אודם נשמע כבד ותנכ"י, not my idea of fun. שפתון זו בכלל מילה מגעילה, אולי כי היא מתחרזת עם מגן תחתון (סליחה על זה. אני קצת עייפה ונותנת דרור לאסוציאציות שלי). 
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...