חפש בבלוג זה

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

refueling

זה היה סופ"ש קשה והשבוע שלפניו היה קשה יותר. 
תיעדתי פה בבלוג כמה וכמה נסיונות שלי להסתכל החוצה ולראות את היופי שבכל דבר, אבל יש תקופות - כמו השבועות האחרונים - שבהן הנסיון הזה הוא מלאכותי ומעושה. כשהסתכלתי על העולם בשבועות האחרונים הוא נראה לי מכוער, מרגיז ומתיש. 

(מחשבת ביניים על כל הנסיונות האלו שלי למצוא דברים יפים בחוץ: למה בעצם חשוב לי שמה שאני מסתכלת עליו יהיה יפה? זה נורא מטופש מצדי. מין שאיפה כזאת להפוך את המציאות לפיד אינסטגרם שמקפץ מולי. אולי בעצם התרגיל האמיתי הוא לחיות בשלום עם הכעור, הבינוני או המשעמם? לא לחפש כל הזמן אחרי ריגושים אסתטיים?)

על אף כל המררה הזאת, אני כן מרגישה שאני קצת יוצאת מתוך הביצה של התסכול שהייתי שרויה בה. בימים האחרונים נתקלתי בכמה דברים יפים ונעימים (כן. יפים. אני מצטערת, עוד לא הגעתי לרמה הרוחנית שבה לא מתנחמים באמצעות יופי) ששימחו אותי. 

הקולקציה של רייצ'ל אנטונוף בשבוע האופנה של ניו יורק
עלעלתי בווג ואני מבינה שהיו בשורות אופנתיות גדולות יותר. אבל היא הכי מצאה חן בעיניי. ובכלל - מדובר בשבוע אופנת הרדי טו וור, ומבחינתי יש אמת בפרסום כי אני באמת מוכנה ללבוש פה הכל ברגע זה (לא ממש ברגע זה, כי עכשיו אני שותה תה קמומיל-וניל ולובשת 3 סוודרים, אבל מחר כשאסע לאוניברסיטה אהיה ממש בעניין).

סבנטיז מושלם
אדום מושלם
אדום וסבנטיז
איי ג'אסט קאנט גט אינאף משילוב הצבעים הזה
באמת שאין בשורה. חליפות נשיות זה כבר מאוס, קטיפה זה כבר לעוס. אבל זה פשוט כה יפה
פוסטרי תיירות החלל של נאסא
זה לא דבר חדש, אני חושבת, אבל זה חדש לי. מדובר בכרזות פיקטיביות (מן הסתם) באסתטיקת פיפטיז-סיקסטיז מהממת. הן כל כך מצאו חן בעיניי כי הן מזכירות לי שני דברים - גם את הפרסומות הצעקניות והעגומות בבלייד ראנר, שמעודדות את הצופים לרכוש קרקע במושבות במאדים משל מדובר בכרכור, וגם את המסע של כריס קלווין אל סולאריס

זה ממש כמו איזו מודעה של פאן-אם מהסיקסטיז
וזו ממש סולאריס. שתי שמשות והכל
כל יתר הכרזות נמצאות כאן.

השיר הזה
שמעתי אותו בחמישי אחה"צ בדרך הביתה וחייכתי לעצמי חיוך גדול וחושף שיניים. 
כמו רייצ'ל אנטונוף, כנראה שגם כאן אין בשורה - הם פשוט עושים מחווה ללד זפלין. אבל אני חייבת להעריך אותם על הניסיון. וחוץ מזה פשוט נהניתי לשמוע, בלי להתנצל. 

אגב מוזיקה באוטו - הייתי רוצה שכל הנהגים שסביבי יידעו שכאשר הם רואים אותי נוסעת לבדי ומניעה את השפתיים, אני לא מדברת בטלפון (וגם לא נמצאת באפיזודה פסיכוטית). אני שרה עם המוזיקה. 

יום שבת, 10 בפברואר 2018

oh, phelia

לפני כמה ימים מישהי חייגה* אליי.
-"אופליה?".
-"לא, טעות במספר".
לרגע יכולתי להיות אופליה. איזה קסם. מעניין איך הייתי נראית.

John Everett Millais [Public domain], via Wikimedia Commons
*בכוונה כתבתי חייגה. זה הרי פועל אנכרוניסטי, אין יותר (כמעט) טלפון חוגה ולכן אף אחד לא מחייג. אבל גם הקונספט של טעות במספר הוא אנכרוניסטי בעיניי, בעולם של אפליקציות זיהוי וולידציית מידע אינסופית.

אני חושבת שהשיר הזה כבר היה פה פעם. אבל אני אוהבת אותו, הוא מתאים לפוסט וגם מתאים לסוף השבוע. 


יום ראשון, 4 בפברואר 2018

ניסיתי להתמיד בכתיבה

ולא הצלחתי.

עכשיו אני חולה ודי שבורה. אני בבית, בעל כורחי, אבל מרגישה מרירה ומעוצבנת מכדי לכתוב. אין לי שום דבר מעשיר, משמח או מעניין לחלוק עם העולם. כל ישיבה שלי מול המחשב מהולה ברגשות אשם. מצד אחד, רגשות אשם על כך שאני לא ספונה במיטה, כמו שחולה צריכה להיות. מצד שני, רגשות אשם על כך שאם כבר יצאתי מהמיטה והתיישבתי מול המחשב, אני לא עושה שום דבר מועיל. 

בשבוע האחרון התנפצו לי כמה וכמה תקוות מחקריות שהיו לי. עוד לא איבדתי את הספינות האלו לחלוטין, אבל נכנסו אליהן יותר ויותר מים (דרך חורים שראיתי כבר קודם, אבל לא רציתי לשים אליהם לב). ההתערערות בתחום הזה מזכירה לי שבעצם לא עשיתי עדיין שום דבר בהיבט השני של קידום מקצועי, הלא הוא מציאת התמחות. אני צריכה לעשות לעצמי בוטסטראפינג עכשיו - למשוך את עצמי בשיער מהביצה - אבל מרגישה פשוט חסרת כוחות (וגם חסרת סבלנות לחכות לשובם של כוחות העל החמקמקים האלו).


הדבר היחיד שהיה באמת נחמד בימים האחרונים, זה הראיון הזה עם נאן גולדין, שפורסם בהארץ. זה לא ראיון נחמד מבחינת התכנים שלו, אבל אני אוהבת את נאן גולדין, היא מרגשת אותי נורא (כמעט כמו שנעה מכבי מרגשת אותי) וכל אזכור שלה משמח אותי. 

אחרי שקראתי אותו, כשכבר הייתי חולה מוכרזת רשמית ושרצתי במיטה עם הטלפון שלי, גיליתי שיש לנאן חשבון אינסטגרם פעיל. התחלתי לעקוב אחריה וגיליתי שגם היא חושבת ש-the wire זו הסדרה הטובה ביותר אי פעם, מה שגרם לי להרגיש תאומות-נפש איתה. 

A post shared by Nan Goldin (@nangoldinstudio) on

יום שני, 15 בינואר 2018

הסימולקרה של הסופר

בערך פעם בשבוע אני מזמינה אוכל מהסופר.
אני מבצעת את ההזמנה באינטרנט. השילוב הזה בין הנוחות המתפנקת של ההזמנה לעיסוק בפרטי הפרטים של המזון, גורם לי להרגיש כמו אחת מגיבורותיה הבורגניות של תמר גלבץ (ואולי גיבורתה הבורגנית האחת ויחידה? בכל מקרה תמיד חשבתי שהיא כותבת על עצמה).

אני לוחצת על תפוזים, אפרסמונים, סלמון, עגבניות חממה. גם על סלט חצילים. 

יש סוג אחד שאני נורא אוהבת אבל הוא יקר ממש. במקומו אני קונה בדרך כלל את הסקנד בסט. סלט חצילים קלויים בשמן זית. אני חושבת שהוא של "צבר", אבל מה שבעיקר זכור לי זה שכתוב עליו "רפי כהן". ליתר דיוק, זה סלט מ"סדרת סלטי השף רפי כהן". במינימליזם הפואטי של קטלוג שופרסל אונליין, המוצר נקרא "חציל בשמן זית רפי כהן". יש גם "חציל פיקנטי רפי כהן" וכמובן "חציל בטעם כבד רפי כהן", שמעלה בי מחשבות קניבליות. 

רפי כהן האמיתי יכול לפשוט את הרגל, לצאת מן הדעת, לסגור את כל מסעדותיו, להפסיק להגיש חצילים, לנטוש כל עיסוק שהוא באוכל, לרדת למחתרת, אפילו למות. אבל "סדרת רפי כהן" לעד תכון. ולא סתם תכון. אני עדיין אמשיך לחשוב שזה סלט החצילים השני הכי טעים שאני מכירה. מעניין מי באמת אחראי למתכון הזה. מי ממשיך לקלות בהתמדה את החצילים המשוחים בשמן ולהחתים אותם תחת חותמתו של השף הנעדר. כמו איזה נתין קולחוז נידח באימפריה מתפרקת שממשיך לעמול בשקידה נמלולית למען המשטר, החדשות על העולם החדש עדיין לא הגיעו אליו. אולי אף פעם לא יגיעו.

האינטרנט אומר שהצלמת היא http://vanessamckeown.tictail.com/
אבל באתר שלה לא מצאתי את המקור
בקיצור, סימולקרה

יום ראשון, 14 בינואר 2018

שיר לתחילת השבוע

נתקלתי בו ברדיו לפני כמה ימים. ממש התלהבתי, הגברתי ווליום ואמרתי למי שנסע איתי - "וואו, כבר מזמן לא שמעתי שיר שכל כך אהבתי בגלגלצ". הוא אמר לי - "באמת מגניב, אבל את על 88". 


כששמעתי אותו, ישר רציתי שהוא יהיה שלי. למרות זאת לא שיזאמתי. קודם כל הייתי הנהגת, וזה מעשה לא בטיחותי. שנית, אין לי שזאם על הטלפון, כי הטלפון שלי איטי וגרוע מאוד. אני משתדלת להיות סבלנית מאוד ולהישאר עם היישות האיטית והגרועה הזאת כמה שיותר, מתוך מחשבה שאם יהיה לי טלפון מעפן אני אבלה פחות זמן בבהיה בו. 

במקום לשזם, שיננתי לעצמי את שורת הפזמון וניסיתי אחר כך לגגל אותה כדי למצוא בעזרתה את שם השיר והלהקה. לא הצלחתי. הגעתי רק לאיזה שיר של פול וולר, מה שגרם לי לחשוד בכך שהשיר שאני מחפשת הוא מאוד חדש והלהקה מאוד נישתית. בסוף הצלחתי לאתר את השיר רק באמצעות חיטוט בארכיון התכניות המוקלטות של 88. הלהקה התגלתה כבאמת די נישתית, מה שמיד גרם לי להרגיש טוב ומתוחכם עם עצמי.

למרות כל זה, מדובר בשיר לא מתוחכם בעליל. נראה לי שכל כך אהבתי אותו כי הוא נשמע כמו משהו שכבר שמעתי פעם. 

יום שלישי, 9 בינואר 2018

ח ל ו מ ו ת

היה לי הלילה חלום צבעוני ומעניין ולכן החלטתי לחזור עם עוד פוסט חלומות, כולו מספטמבר 2016, שהיה (כך מסתבר) חודש שופע במיוחד.

*****

חלום שאני זוכרת רק קטעים ממנו.
הייתי צופה מן הצד. היו שם שתי בחורות ובחור, הבחורות היו שייכות למשפחת פשע עשירה והבחור היה אורח מבחוץ. הם שחו במאגר מים ורצו ללכת לאיזשהו מקום אסור. אחת הבחורות, שנראתה כמו תמי מדף צ'ונקי, דרבנה את הבחור לבוא איתה. הבחורה השניה, שהייתה בלונדינית ומבוגרת יותר, נראתה חוששת ובשלב מסוים הלכה מהם ונכנסה הביתה.

הכל התרחש בחוץ, במרחב פתוח שנראה כמו ערבות שוממות. השמים היו אפורים ומאגר המים (שהיה מלאכותי, לא טבעי) היה אפור כהה. בשלב מסוים הרגשתי שאני בכלל צופה בסדרה וכל ההתרחשות היא לא אמיתית, כי הבחור נראה לי כמו אנחל בונני, שאני יודעת שהוא שחקן.

תמי זו השמאלית

בקטע אחר, ר' ואני מגיעים לאיזשהו שדה בור. שונה ממרחב ההתרחשות הקודם, כי בו יש יותר צמחיה, השמש זורחת והשמים כחולים. אני מרגישה שיותר נעים לי שם. אנחנו מגיעים למקום שבו יש כסאות עץ ישנים מסודרים במעגל ועל כל כסא מונח ספר. אני מבינה שהגענו למועדון קריאה של ספרים באנגלית.

אני בוחרת ספר על המגדל הלוהט (בחלום אני יודעת שזה ספר שעליו ביססו את הסרט מהסבנטיז). הוא ספר עב כרס ונראה מיושן (יש לו כריכה קשה שעטופה בעטיפת נייר צבעונית בגווני אדום. מזכיר את הספרים הישנים אצל סבתא), אבל אני יודעת שהתוכן שלו קליל ויהיה לי קל יחסית לצלוח אותו. יתר הספרים שם נראים לי כמו ספרי עיון או הדרכה. 

*****

חלמתי שר' ואני פוגשים את ד' ברחוב והוא אומר לנו שהוא מתחתן.
בתגובה, אני אומרת לו שאני מצפה שילבש בחתונה את החליפה הסגולה שלו, ומתכוונת בכך לאיזו חליפה שהתחפש איתה והעלה תמונה לפייסבוק.
בדיעבד הבנתי (לא זוכרת אם בחלום עצמו או כבר כשהקצתי) שבכלל ר' הוא זה שהתלבש כולו בפורים בסגול מכף רגל עד ראש (וזו בכלל לא הייתה חליפה).

*****

הלילה חלמתי את האמ-אמא של קלישאות החלומות הפסיכולוגיים - 
חלמתי שאמא שלי בהריון. כלומר, עם ילד חמישי.
זה לא מתוכנן, אבל ההורים שלי ממש מרוצים מזה ומתכוונים to keep the baby.

*****

חלמתי שאני צריכה לארגן עוד חתונה עבורנו, שלישית במספר, עבור כל מי שלא היה בשתיים הקודמות, וזה נורא והזוי גם יחד.

וגם חלמתי עוד חלום מבולבל ביותר. בהתחלה הייתי במין מחנה קיץ כזה, ככל הנראה בתפקיד שכב"ג. אח"כ הייתי צריכה לגרור גמל(!) לאנשהו במעלה מדרגות. הוא היה קשור בחבל וכל פעם חששתי שלא אצליח להחזיק יותר את החבל והוא ישתחרר ויתקוף אותי. לפניי הלכו ל' ו-ב' ונורא רציתי ש-ב' ייקח בעצמו את הגמל, אבל הוא אמר שהוא חושב שאני מסתדרת איתו בעצמי.

אח"כ חלמתי משהו הזוי במיוחד, שאני ר' ו-ס' צריכים לעבור דרך איזשהו מתקן כמו בגן שעשועים, אבל ממש קשה לעבור במעבר הצר שבין העמודים שלו. כמו כן לפני שמנסים לעבור, צריך ללכת להתפלש באיזה שיח שנקרא "עץ התפוח", למרות שהוא בכלל שיח.

יש לו גבעולים צהובים דקים ונטולי עלים, שעליהם פירות אדומים קטנים ואליפטיים, נורא מגעילים. כשנוגעים בשיח הזה, הגבעולים והפירות האדומים שעליהם ננעצים בעור וזה נראה כאילו צמחו לך שלפוחיות אדומות איומות. חוץ משלושתנו, היו שם גם כמה ילדים קטנים שעברו דרך המתקן בלי בעיה ושרו איזה שיר מעצבן על עץ התפוח (השיר עוד נמצא לי בראש במעורפל). זה היה חלום ממש לא נעים והתעוררתי ממנו. 

יום רביעי, 3 בינואר 2018

דברים יפים שמצאתי בחוץ #4

השמש שנשברת רק על חלקו התחתון של אחד המגדלים החדשים שנבנים מול תחנת רכבת ארלוזורוב. אני מנסה להיזכר מה היה שם לפני מתחם המגדלים הזה. אולי חניון? כרגע אני מרגישה כאילו הפיגומים האלו היו שם מאז ומעולם, אף שיש לי זיכרון של עצמי הולכת שם בצד הכביש והנוף הוא אחר.

מישהו עם מכנסי צ'ינו בקאמל, חולצה מכופתרת לבנה סלים פיט, מעיל שחור עד הברך ועגיל בגבה. הוא לא היה יפה, אבל היה לו סטייל כל כך לטעמי. אני אוהבת כשגברים לובשים מראה שהייתי מוכנה ללבוש בעצמי. 

מי שישבה מולי ברכבת הבוקר, שלבשה שמלה עם פאטרן גיאומטרי בשחור לבן ומעליה קרדיגן אדום מכופתר רק בכפתור העליון. זה בעיקר היה כִּפְתוּר הכפתור המסוים הזה שהפך את המראה למקסים כל כך.

השמיים היום ב-16:59.

מי שמחכה איתי עכשיו בתחנה, שלובשת מכנסיים כהים, באגיים וסמי-מחויטים עם פינסטרייפס וסוודר חרדלי (gen Z yellow?) שממנו מבצבץ צווארון של חולצת כפתורים לבנה (+ שרשרת דקיקה עם תליון קטן מאוד ומנצנץ מאוד). הארנק שלה הוא בדיוק בצבע של הסוודר וזה נהדר. 


הגרפיקה אולי לא מפתה, אבל זו מוזיקת הרקע המושלמת לערב חורפי בבית או למסיבת בית חורפית (נוסה ונבדק בשני התרחישים)

יום שני, 1 בינואר 2018

ערב השנה החדשה הטוב בחיי

אני לא יודעת מה היה ערב השנה החדשה (או הכריסמס) הטוב בחיי. לרוב סוף דצמבר זו לא תקופה מפעימה עבורי, אלא השלב בשנה שבו קר לי כל כך שאני מפסיקה להתאמץ עם בגדים ומתחילה ללבוש סוודרים של בן הזוג שלי. ראש השנה היהודי מרגש אותי הרבה יותר. לא מסיבות של סנטימנט יהודי (סליחה סבתא), אלא כי חילופי העונות מרטיטים את מיתרי ליבי (באמת באמת) כאילו ניגנו עליו את מחול החרבות של חצ'טוריאן.

אבל אני גולשת. רציתי בכל זאת לדבר על חילופי השנה האזרחית. לא כפי שאני חוויתי אותם, אלא כפי שקראתי עליהם. יש תיאורים ספרותיים של חג המולד ושל ערב השנה החדשה שכבשו אותי עוד כשהייתי קטנה מאוד ומעולם לא יצאו לי מהלב. נשארו אצלי כמו אובייקטים מופנמים ומנצנצים.

הטוב מכולם הוא מתוך סדרת ספרי "כפר המהומה" של אסטריד לינדגרן. למרות מה שעלול להשתמע משמה, הסדרה לא מתארת שגרת יומיום באיו"ש אלא את חייהם של קבוצת ילדים בכפר שבדי פצפון ונידח. אני לא זוכרת כמעט כלום מעלילותיהם (וחבל), אבל זכור לי שאחד הסיפורים עסק בהכנות לקראת חג המולד וערב השנה החדשה. זה היה מקסים. הם אפו עוגיות עד בלי די, טיילו בין קישוטי החג והכינו פנסי שלג. הכל נשמע כל כך מואר ויפהפה בכפר הזה. היום היו קוראים לזה hygge. 

נזכרתי בסיפור בשבועות האחרונים וניסיתי לאתר אותו ברשת. לפי מה שהצלחתי להבין (ולשחזר מהזיכרון), הגרסה שתורגמה לעברית נכללה בתוך ספר גדול יותר, עם המון סיפורים מכפר המהומה. אולי מתרגמי "מרגנית" (סדרת הספרים הטובה ביותר שיצאה בעברית לספרות ילדים ונוער) סברו שלא ראוי להקדיש ספר עברי שלם לחגים גויים שכאלו. בגרסאות שתורגמו לאנגלית, לעומת זאת, סיפור חג המולד זכה לספר משלו. הצלחתי אפילו למצוא כמה תמונות מתוכו.

נוסעים לכנסיה בשלג


אין כיתוב אבל תצטרכו להאמין לי שהם אופים עוגיות ג'ינג'ר

הכל כל כך יפה בכריסמס שזה עושה לאנה כאב בטן (אפשר להגדיל את התמונה ולקרוא מה היא אומרת).
אני חושבת שאני במקומה פשוט הייתי בוכה מרוב יופי

אני חושבת שאחת הסיבות בגללן החלטתי לנסוע לסקנדינביה לפני כמה שנים, הייתה הזיכרון הערטילאי והמתוק שנותר אצלי מהספרים האלו. לפני כמה שבועות שוטטתי באינסטגרם ונתקלתי בתמונה שהעלתה בחורה (נורבגית דווקא) שעשיתי אצלה קאוצ'סרפינג במהלך אותו טיול בסקנדינביה. התמונה הציגה את קישוטי הכריסמס במרכז העיירה שבה היא מתגוררת. לרגע הרגשתי שאני נזרקת אחורה בזמן והופכת שוב לילדה שנמסה מרוב יופי ואושר אל מול ההכנות לחג המולד בכפר המהומה. לא הצלחתי למצוא את אותה תמונה, אבל אני חושבת שזה אותו הרחוב וזו לגמרי אותה התחושה. 


יום שישי, 29 בדצמבר 2017

ברניס מסתפרת

ההישג הגדול שאני רושמת לעצמי על שנת 2017, הוא שלא הסתפרתי במהלכה. 
זה לא שאני לא אוהבת להסתפר. פעם באמת לא אהבתי, אבל מאז שמצאתי ספר לטעמי זו בדרך כלל חוויה נחמדה. פשוט היו לי כמה סיבות טובות להאריך. 

קודם כל, עברו מבחינתי הימים שבהם תספורת הייתה מהלך אמיץ ונועז. פעם, כשהרגשתי שספריה של תל אביב ושל המדינה כולה לא מבינים תלתלים, ההליכה למספרה הייתה אקט הרואי וריסקי שהציף אותי באדרנלין. היום כשאני הולכת להסתפר אני יודעת בדיוק איך אצא. זה לא מרגש וגם לא מסוכן. במקום, אני שואבת את הריגוש מהתחושה של השיער הארוך שמדגדג אותי בין השכמות. זה לא הרואי או ריסקי, אבל נותן לי תחושה מלכותית. 

למה אני יודעת בדיוק איך אצא מהמספרה? כי כבר ניסיתי כמה ספרים וכמה תספורות. הבנתי שיש ספר אחד שאני מסתדרת איתו ותספורת אחת שעובדת מבחינתי. אחרים הם פשוט לא. התספורת שעובדת לי היא חמודה מאוד ואני תמיד מרוצה ממנה, אבל הטקס כבר קצת משעמם אותי. לדבר עם הספר על נפח מלמעלה, להראות לו תמונת השראה של ריף כהן, לצפות בו מגלגל קווצות שיער וחותך כל מיני אלכסונים ולצאת עם אותה תסרוקת תלתלים מדורגים. השבלוניות גורמת לי להרגיש כמו הסבתות שלי, שנאמנות כבר עשרות שנים לאותן ספריות (אם כי סוזי פרשה לאחרונה בנסיבות עגומות) ומתחזקות אצלן את "הקבוע" שלהן. השיער הארוך (והמתארך. סטיל קאונטינג) מעניק לי תחושה בריאה של חוסר וודאות. יום אחד הוא גולש וגלי, יום אחר הוא מתכווץ ומתולתל וביום השלישי הוא בכלל מתיישב על שביל באמצע. 

אני חושבת שסיבה נוספת היא פשוט נוסטלגיה. לא הלכתי עם שיער ארוך ופזור מאז התיכון. אני מרגישה שמאז התיכון די השתניתי. זה לא שאני נראית מבוגרת מאוד, אבל אני שונה - הפנים שלי התחדדו (בקטע טוב, לדעתי. אני ממש אוהבת את עצם הלסת שלי, חלק בגוף שמעולם לא חשבתי שאפתח כלפיו רגשות), יש לי קצת קמטוטים, אני מתלבשת אחרת, אני חושבת אחרת. את הפנים, הקמטים והמחשבות אני לא יכולה להחזיר לאחור. את הבגדים כן, לפעמים אני עושה את זה ומתלבשת כמו שאהבתי אז, אבל לעתים כבר מרגישה קצת פתטית. לעומת כל אלו, את השיער אני יכולה להחזיר. הוא על-זמני, ב-2006 כמו ב-2018. 

הסרט הקצר הזה, 'ברניס מסתפרת', מבוסס על סיפור קצר של סקוט פיצג'רלד. הוא מקסים ממש, הרבה יותר מהיצירה היחידה הנוספת של פיצג'רלד שאני מכירה, שהיא כמובן גטסבי הגדול והמעט משמים. 


יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

beauty and the bus (עוד דברים יפים שמצאתי בחוץ)

אני ממשיכה להתאמן בניתוק המבט מהטלפון, באמצעות התמקדות בדברים יפים שאני רואה בעולם שמחוץ למסך. הפעם אלו מראות מהאוטובוס. 
זה לא פשוט, תרגיל הניתוק הזה, במיוחד בימים שבהם אני מותשת. אני גם מרגישה שיש משהו קצת פטישיסטי בפוסטים האלו, כי אני לא רואה את האנשים במלואם אלא מצמצמת אותם לכדי מקטעים שמוצאים חן בעיניי.

  • סוודר אפור וצמרירי עם שפתון דומיננטי בצבע פירות יער. זה כל כך מצא חן בעיניי, שמרחתי בעצמי שפתון בצבע כזה יום לאחר מכן. 
  • סוודר קטן וחמים למראה מעל שמלה בגזרת עיפרון. 
  • קרדיגן אפור סבאי מעל חולצת פסים דקיקים בסגול-לבן (הפעם זה היה גבר. אני לא מחפיצה רק נשים). 
  • שיער ארוך וגולש, שפתון אדום דהוי, ז'קט קורדרוי אדום בוהק. להתאים את צבע השפתון לבגדים זה קול, אבל אני חושבת שיעבוד רק עם אדום. רושמת לעצמי לבדוק. 
  • בלונד קרדשיאן אפור-מרשמלואי חלומי, ארוך וגולש עם שביל נחרץ באמצע.

כזה



יום שבת, 23 בדצמבר 2017

שיר לסוף השבוע

לא מקורי ולא מתוחכם, אבל מאוד שבת בבוקר.

לא הייתה מופתעת ממני כשגיליתי שיש לשיר גם ביצוע של נינט ורן דנקר מתוך "השיר שלנו" (עונה 3 אני חושבת, לפי זה שרן עם מדים). התגלית ניפצה לי את בועת האליטיזם שאופפת אותי כשאני שומעת מוזיקה ברזילאית. 

ועוד משהו: 
פנטון הכריזו שהצבע של 2018 הוא סגול. נחררתי בבוז והמשכתי הלאה. סגול היה הצבע האהוב עליי כשהלכתי לבת מצוות וכיום נראה לי אינפנטילי וצעקני. ובכל זאת איכשהו בשבוע האחרון קניתי לעצמי -

1) בושם סגול
2) תה סגול

יום שלישי, 19 בדצמבר 2017

דברים יפים שמצאתי בחוץ #2

עוד תרגיל בהרמת הראש מהטלפון

מישהי עם מכנסיים מצטיינים בוורוד עתיק וסניקרס גבוהות ומצטיינות לא פחות באפור ובוורוד. היא נראתה חו"לית, גיאומטרית ורעננה. 

נערה עם סווטשירט אדום, חצאית טול בצבע קצף ים וקייס גיטרה.

מגדל אטריום בגבול ר"ג-ת"א, שמנצנץ בלילה. 

צללית של פופה שמנצנצת כל הזמן.

בניין מגורים בבזל, מול שגרירות מצרים, שמשתרכים עליו הצמחים המטפסים הכי יפים בצפון הישן של תל אביב.

מי שישבה מולי ברכבת הבוקר (ז'קט ג'ינס, סוודר גולף אפור, עיניי אוקיינוס ושיער גלי כהה וארוך ארוך), שהשיבה לי את האמון בגבות דקות ובמסגור קו הריסים התחתון. 

וגם שיר מאוד מאוד יפה שנשמע באוזניי כמו שיר לעונות מעבר. החורף הנוכחי הוא מעברי במיוחד, אז זה בעצם מתאים ממש. 



עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...