יום שבת, 22 ביולי 2017

so long everybody - שיר לסוף השבוע

לאחרונה אני מאוד בענייני מסיבות סיום. בעבר לא הייתי מוצלחת במיוחד בפרידות, אבל השנה למדתי על חשיבותן.

כנראה שזו הסיבה שהסופ"ש הכי התאים לי לשמוע את אלמה מאטר (של אליס קופר, לא של מוריסי). הוא בא לי בטוב עד כדי כך, שמתחשק לי להכין למישהו מצגת סוף שנה רק כדי להכניס אליה את השיר. 

אלמה מאטר זה ביטוי שאני נורא אוהבת. השימוש בו מרגיש לי אריסטוקרטי, מריח מכסף ישן ומדשאות רחבות. כשאני מגדירה את אוניברסיטת תל אביב כאלמה מאטר (וזו אכן הייתה, למרבה הפדיחה, הסיסמא שלי לאתרים האוניברסיטאיים), בניין נפתלי הופך בדמיוני לעטוי קיסוס ולבנים אדומות. 

אגב, לא הלכתי לטקס הסיום של האלמה מאטר שלי, כי הלכתי במקום להופעה של אליס קופר. 


יום חמישי, 20 ביולי 2017

טעם נרכש

כבר הרבה זמן לא התאהבתי בשיר. כשאני מדברת על התאהבות, אני מתכוונת להאזנה אינטנסיבית שלא יודעת שובע, עד מצב שבו שורות מסוימות כבר חקוקות לי במוח (ואני בכלל לא בחורה של ליריקס. אם אני שמה לב למילים זה אומר שבאמת שמעתי אותן טריליון פעם). מאז ההופעה של גאנז אני לא מצליחה להפסיק לשמוע את השיר הזה. הוא לא שלהם כמובן, אלא של להקה מאותה הסצנה שהשפיעה עליהם במובנים מסוימים. שיר דבילי למדי, אבל הוא איכשהו תפס אותי. תמיד הייתה לי חיבה לשיער מוגזם, איפור עיניים כבד וגברים יפים באופן אנדרוגני. 

שלוש דקות של טראש לא מתנצל

אני חושבת שלשמוע גלאם מטאל טראשי זה מרד הנעורים המאוחר שלי. פסיכולוגית שהלכתי אליה פעם אמרה לי שהיא חושבת שמעולם לא חוויתי באמת מרד נעורים (עכשיו, ממרום השכלתי וחשיבותי העצמית המוגזמת, אני תוהה עד כמה אני חושבת שזה משמעותי, מימוש מרד. עוד לא החלטתי). ובאמת לא מרדתי. בתחילת גיל ההתבגרות מאוד חששתי לשמוע מוזיקה טראשית שההורים שלי יזלזלו בה. לקח לי זמן למצוא את האומץ כדי להחצין את הגילטי פלז'ר הזה שלי בלי בושה, ואפילו מתוך גאווה מסוימת. 

עמוק בפנים, אני חושבת שכולם אוהבים מוזיקה כזאת. איך אפשר שלא? זה מכנה משותף בסיסי מאוד. ריפים דביקים וקליטים כל כך. זה כמו גלוקוז או לחם. ההתנגדות לזה מצריכה גמילה.   

הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על ההופעה של גאנז. קראתי כל כך הרבה פוסטים עליה שגרמו לי להרגיש שתיעוד החוויה שלי יהיה מעשה טרחני מאוד. במיוחד הבטחתי לעצמי שלא אשתמש בביטוי "חזרתי לגיל 16". קודם כל, כי זה צירוף המילים הזקן ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי. שנית, כי הוא נשחק עד דק בכל התבטאות שקראתי על ההופעה, בין אם הכותב היה בין 50 או בן 28 (ובכלל, להסתכל בנוסטלגיה אל גיל 16 ממרומי סוף שנות ה-20 זה קצת דוחה בעיניי. לא יכולה ממש להסביר למה). אבל כמובן שנהניתי מאוד. זה היה ערב של התפלשות בגילטי פלז'רס ברמה כזאת שאחר כך קצת התקשיתי לחזור ולתפקד. 

בפסיכולוגיה מדברים הרבה על מרחב מעברי, המקום הגמיש של האולי ושל האפשרויות. הדברים שנמצאים במרחב המעברי הם פוטנציאליים – נמצאים בין פנטזיה לבין מציאות. אני חושבת שבשבילי, להקשיב לאלבומים (בייחוד כאלו שאני אוהבת מאוד) זו הימצאות במרחב מעברי. ללכת להופעה, לעומת זאת, זה כבר ניתוץ של הגבול בין פנטזיה לבין מציאות. ולפעמים זה מטלטל, לעבור את הגבול. מרגש, אבל גם משתק ומרוקן לראות את יצירי הרצון שלך מתגשמים במציאות.

יום ראשון, 2 ביולי 2017

the sweet escape

בעוד כחודש אציין עשור למגוריי בתל אביב. נקודת הציון הממלכתית-משהו הזאת טומנת בחובה דובדבן (או עוקץ) נוסף - בכך הופכת תל אביב למקום שבו גרתי הכי הרבה שנים בחיי. 

2007, השנה שבה עברתי לכאן, הייתה שנה מכוננת בתולדותיי. היא גם הייתה שנה די מחורבנת עבורי. בכל פעם שבה אני נתקלת באחד הממים על המשבר של בריטני ב-2007 אני נמלאת רגשות חמלה והזדהות. אמנם לא גילחתי את הראש, גם לא הייתי קרובה לאיבוד המשמורת על ילדיי שאינם קיימים, אבל הייתי בשפל מדרגה משלי. 


עד לפני כמה שנים לא יכולתי להיזכר בשנת 2007 מבלי להתחלחל. לא בגלל בריטני. בגללי. אבל עם הזמן הפכתי סלחנית יותר ונמלאתי בנוסטלגיה כלפי מי שהייתי אז. 

לפני כמה חודשים כתבתי לעצמי כל מיני משפטים שמזכירים לי את העקירה ההיא לתל אביב. לא דברים שקשורים למשבריות שאפפה אותי, סתם קוריוזים שאפיינו את המחשבות הקלילות והאובר-צרכניות שחלפו לי אז בראש, או ששמעתי סביבי. המעבר כולו היה צבוע בצבעי צרכנות עזים. אולי בגלל התקופה שקדמה למשבר של 2008, ואולי מהסיבה הכל כך קלישאתית של הגירה ממקום קטן אל עיר גדולה ומרובת אפשרויות (ובאפשרויות אני מתכוונת לחנויות בגדים ומסעדות). 

אז הנה היא לפניכם. תל אביב 2007 כפי שנקלטה אז באנטנות שלי. זה קצת מפגר, אבל רציתי לשמור איכשהו את התיעוד הזה. מה גם שבאמת הייתי אז קצת מפגרת. 

-אין מה לחפש באלנבי, יש שם רק מועדונים של גרושים או של פריקים.
-אין מה לחפש ביפו.
-מה זה טבעונות? אני מכירה רק מישהי אחת כזאת ולא מבינה מה היא אוכלת.
חציל בטחינה ב-40 ש"ח? לא יכול להיות
-שמעתי שגן החשמל זה מקום מגניב עם מעצבים.
-מגניב גם לקנות בגדים ביריד המעצבים בסנטר.
-ולגיטימי לעשות סיבוב בשנקין. אולי נשב לקפה ברד בסוסעץ ונקנה חולצות יקרות במופרכותן אצל שושי ברבי. ראיתי שנינט הלכה עם אחת כזאת.
-אני מתה על נינט. אבל שמעתי שהיא על סמים.
-שמעתם את J.Views? ידעתם שהם ישראלים?


-אני אשתה לימונענע גרוס.
-בעצם ברד פסיפלורה. 
-הכי חשוב באאוטפיט (מילה חדשה!) זה האקססוריז. 
-אני מתה על שרשראות הסטייטמנט של ליאת גינזבורג. (ועצמי המבוגרת מוסרת: מדובר בשקר. מעולם לא הצלחתי להתחבר לאקססוריז גדולים, במיוחד לא לשרשראות מהסוג הזה. מזל שאופנה זה דבר כל כך נוזלי ושהיום שולטים בכיפה תכשיטים קטנים עד כדי לא קיימים)
-אפשר ללכת לסושי. או להזמין משלוח מביג מאמא. כבר אי אפשר לשבת שם, זה רק הזמנות.
-אולי נשקיע ונלך לארוחה רומנטית באיזו איטלקית אמיתית? נגיד פסטה מיה?
זה קצת מדהים, אבל גיגלתי ומצאתי שביג מאמא עדיין קיימים
-מצאתי דירה מדהימה בבן יהודה, איפה שכל הפאבים השכונתיים הכיפיים.
-קניתי שמפו בריח פסיפלורה.
-נמאס לי משנקין, אני עכשיו בקטע של בוגרשוב.
-קניתי בבוגרשוב שמלת סריג עם הדפס נורדי.
בבוגרשוב ייסדנו את ה-hygge
האמת שהייתה לי שמלת בוגרשוב שנורא אהבתי, ממש יפה. ברגע של טפשות נתתי אותה לאחותי
-שמעתם את החדש של מארק רונסון?
-ידעתם שהוא יהודי?
-החולצה עם ההדפס של אבי ביטר - זה מהטי מרקט?
-לא, מהפלסטיק שוק.
-לא, מהחנות 3 ב-100 בבוגרשוב.
*אימוג'י מקיא*
-קניתי ואנס בג'יפה.
-קניתי נעלי בובה בפול אנד בר.
-בעצם בבלואו פיש.
אני לא מכירה מישהי שלא היה לה זוג אחד לפחות שלהם
-המגפיים? מהחשמל 15.
-קניתי כפכפי פלסטיק כמו של עוזרות בית מהסבנטיז.
-הסנדביץ' רוסטביף של בר גוריון הכי משתלם בעיר.
-שמעתי שממש מגניב בברלין.
יש לי כאלו (הכחולות) עד היום
הן עדיין יפות בעיניי, אבל אני כבר לא נועלת אותן שלא במסגרת ספונג'ה
-אני אקח פרוזן יוגורט עם פירות יער.
-בעצם עם רוטב פסיפלורה.
-שמעתי שממש מגניב בברלין.
-התיק הזה? מהחשמל 15. (הערה ממני המבוגרת של היום: כמה אהבתי את החשמל 15 וכמה התאכזבתי לגלות שלא נותר שריד וזכר לבוטיק הזה ברשת הישראלית. כשאני מגגלת "חשמל 15" אני מוצאת בעיקר תמונות של בתים וכתבות על, ובכן, חברת חשמל). 
-אני עכשיו בקטע של וינטג'.
-פתחתי בלוג אופנת רחוב.
-אני מתה ש-H&M יגיעו לארץ. 
-בלוג יפה, מוזמנת לשלי.

יום שלישי, 21 בפברואר 2017

בין ג'וי לטלילה - פוסט ארוך ולא ערוך של מחשבות בנסיעת רכבת

קודם כל – הקטע הבא יכיל ככל הנראה ספוילרים ל"אנשים שהם לא אני" ואולי גם ל"לא פה לא שם". ומסתבר שגם ל"נהג מונית" ול"שירת הסירנה". הוא ארוך מאוד ואין בו אף לא תמונה אחת. ואחרי כל ההקדמה הזאת, אני לא בטוחה שאפילו אני הייתי רוצה לקרוא אותו. 

*************************************************

אתמול הלכתי ל"אנשים שהם לא אני" עם חברה. החברה הגיעה באיחור (בנסיבות משמחות באמת, שאינן תלויות בה), כך שיצא לי לצפות בעשרים הדקות הראשונות של הסרט לבדי. הייתי כמעט לגמרי בחברת עצמי, כי האולם היה ריק מאוד. חוץ ממני ישבו שם עוד ארבעה אנשים. הרגשתי שהלכתי לראות סרט לבד.

הפעם האחרונה והיחידה שהלכתי לראות סרט לבד הייתה לפני כמעט עשר שנים (גאש אני מזדקנת). בן זוגי היה בטיול ארוך בחו"ל ואני הייתי בתחילת דרכי בתל אביב, מה שגרם לי לרצות ליישם כל מיני עצות שקראתי במדריכים לנערות, כמו ללכת לסרט לבד או ללכת למסעדה לבד. עצות שלא יכולתי ליישם כשהייתי באמת נערה, כי גרתי אז במקום נטול קולנוע ומסעדות. בקיצור, הלכתי לקומדיה רומנטית עלק-תקופתית באיזו שבת ויצאתי ממנה בתחושת בדידות תהומית. מאז לא חזרתי על החוויה. 

אתמול הרגשתי לבד באולם, אבל זו הייתה תחושה שונה. "אנשים שהם לא אני" הוא סרט רווי סצינות עירום וסקס ובעשרים הדקות הראשונות שלו יש את סצינת 

(הפוגה מצחיקה – אני כותבת את הפוסט הזה ברכבת בוקר מוקדמת שהיא עמוסה בצורה מפתיעה. בדיוק כשעמדתי לכתוב על סצינות סקס קולנועיות עצר אותי איזה דוד קשיש שהתיישב מולי וייעץ לי ארוכות בענייני דיומא. קצת מזל וקצת חבל שהוא לא ראה את תוכן הטקסט שלי). 

אז בחזרה לסרט. בעשרים הדקות הראשונות שלו, יש את סצינת המין האוראלי המפורטת ביותר שיצא לי לראות בקולנוע הישראלי ולמעשה בקולנוע בכלל. אני בטוחה שיש בוטות ממנה – לא ראיתי שום סרט של קוסאשווילי וגם לא את "כחול הוא הצבע החם ביותר" – אבל עבורי היא הייתה משהו חדש. מאוד מאוד מציאותית. לא נראה לי שראיתי סצנה כזאת שצולמה בלי שמיכה שמכסה את מה שלא נוח לעשות ולהראות. מצאתי את עצמי תוהה איך צילמו אותה – איך אפשר בכלל לשחק דבר כזה והאם זה לא הופך את הסרט לחצי פורנוגרפי (רק חצי, כי בכל זאת לא ראו איברי מין. אבל חוץ מזה הכל היה מדויק להפליא והרגיש כאילו התרחש שם לחלוטין הדבר האמיתי). השילוב של הקולנוע הריק וההתרחשויות על המסך, גרמו לי להרגיש כאילו אני אשמאי זקן שהלך לאחד הקולנועים משנות השבעים שבהם הוקרנו רק סרטים כחולים. כמו בסצינה מ"נהג מונית" שבה טראוויס לוקח את הבחורה שאיתו שלו לדייט מהגיהנום בקולנוע כזה, רק שאני גם טראוויס וגם הבחורה. 

אני בטוחה שגם שותפיי לצפיה הרגישו נבוכים. הם לא הפסיקו להביע את מבוכתם ברבים. העירו הערות יכנעיות בקול צורמני ובווליום ניכר. נורא רציתי להשתיק אותם, אבל לא עשיתי את זה. אולי כי חששתי לצאת הלוחמת למען סצינות העירום באשר הן, אולי כי באיזשהו מקום הבנתי אותם (אבל זלזלתי בהם מאוד), אבל בעיקר כי להשתיק ולנזוף באחרים נראה לי כמו הדבר היכנעי ביותר לעשות ואני לא רוצה להיות במקום הזה. הם איישו את פוזיציית היכנע לאותו ערב.

ג'וי, הגיבורה של הסרט, הפתיעה אותי. מסצינת הפתיחה (שאינה סצינת סקס, אבל כן כוללת ציצים חשופים) ומהטריילרים שראיתי לסרט, חשבתי שהיא הרבה יותר קשוחה, מחוספסת ומתוחכמת. משהו בסגנון לילא וסלמא מ"לא פה לא שם". בפועל, אשליית הקשיחות, החספסוס והתחכום התנפצה אחרי הסצינה הראשונה. קצת קשה לי לאפיין את הדמות שלה. סוג של בחורה מאוד תל אביבית, מאוד מרוכזת בעצמה, מאוד דקיקה, צרת אופקים באופן שנראה לי תמיד מכוון ומתריס (כמו אלו שכותבות "ממי" באופן מודע לעצמו, מנכסות את הכתיבה הדלה כאיזה סמל סטטוס לא מתאמץ. אני מכירה חצי מיליון כאלו). 

כשאני נתקלת בבחורות כאלו, בין אם בפייסבוק ובין אם בחיים עצמם, אני נוטה להרגיש כבדה מדי – גם משקלית (אם כי בשנים האחרונות זה פחות ופחות מפריע לי), אבל בעיקר מחשבתית. אני מייחלת לכך שגם אני אוכל להתנסח בצורה כזאת מינימליסטית ורזה ומרגישה שעודף המחשבות האובר-ורבליות שרצות לי בראש הן סנטימנטליות ומוגזמות כמו בלוג של מתבגרת בישרא-בלוג. בסרט הרגשתי שנפתח לי חלון הצצה אחר אל נפשה של בחורה כזאת. ראיתי את הבדידות, הדלות הוורבלית ואת הפחד שמתלווה אליהן. באיזשהו מקום, זה מפחיד לא להצליח לנסח את המחשבות שרצות לך בראש. 

קראתי איזושהי ביקורת שהשוותה את הסרט ל"שורו" ול"שירת הסירנה" והכריזה שחזרנו לעידן הסרטים התל אביביים המתעסקים בעצמם. את "שורו" לא ראיתי, אבל את הסירנה כמובן שכן, פעמים רבות מספור. יש באמת הרבה נקודות דמיון צורניות בין הסרטים האלו. שניהם מתרחשים ברדיוס תל אביבי מאוד מובחן ("שירת הסירנה" מצולם בעיקר במגדל האופרה ובשדרות בן ציון, "אנשים שהם לא אני" מצולם בקינג ג'ורג', במועדון ה"תחת" ובשדרות בן ציון); בשניהם יש גיבורה שנראית בהתחלה מאוד קשוחה אבל בשלב מסוים נסדקת; בשניהם הבחורה מתלבטת בין שני גברים – אחד אבטיפוס תל אביבי אופייני לתקופה (בסירנה זה יאיר לפיד הפרסומאי החלקלק עם הג'ל בשיער ומכונת האספרסו, באנשים זה ניר הדוקטורנט ההיפסטר שחזר מברלין ויושב לכתוב בבאצ'ו), השני אאוטסיידר עם מקצוע אמיתי (מהנדס מזון או שיפוצניק) שמגיע מחוץ לתל אביב (מזכרת בתיה VS עין חרוד) ובניגוד לגיבורה שהתקלקלה על ידי הניכור של העיר הגדולה, לא מסוגל לקיים מערכת יחסים נטולת אינטימיות. 

אבל יש גם המון הבדלים, שלדעתי משקפים את כברת הדרך שעברנו מאז 1994. ב"שירת הסירנה" הגאולה של הגיבורה מגיעה דרך החיבור לבחור החוץ-תל אביבי, ההתמסדות עם "גבר אמיתי" שלא מתעסק בלופט גשפטען והיציאה מתל אביב. חלק מהסצינות הכי זכורות מהסרט מתרחשות במזכרת בתיה. אפשר לומר שהסוף הטוב של הגיבורה, על פי העלילה הזאת, היא היציאה מתוך התל אביביות אל עבר הישראליות (בהתחשב באג'נדה של עירית לינור כיום, זה מתחבר לי ממש טוב). 
ב"אנשים שהם לא אני", לגיבורה אין שום גאולה. כשאורן הקיבוצניק השיפוצניק נכנס לעלילה, הייתי בטוחה שהוא יהווה את נקודת המפנה של הסרט. שדרכו ג'וי תבין מה היא צריכה באמת. אבל זה לא קרה, ואולי עדיף ככה. כבר אין היאחזות בדמות הגבר היציב והאמיתי שרק הוא יכול לחולל שינוי. בכלל "אנשים", דרך דמותו של אורן, די מפקפק באידיאל ה"גבר היציב והאמיתי". 

"שירת הסירנה" הוא סרט מאוד מנחם שסוגר היטב את כל קצוות העלילה. אני לא חושבת (ואני אומרת את זה בצער רב) שסרט כזה היה יכול לעבוד היום. בטח שלא לקבל את שבחי הביקורות. זה סרט שהוא קומפורט פוד, שלא לומר קצת ג'אנק פוד, וכמו שאנחנו מודעים היום למה שאנחנו אוכלים אנחנו גם מודעים יותר לאמיתות הקולנועיות שמוגשות לנו. "אנשים שהם לא אני" משאיר הכל פתוח ולא עונה על אף שאלה שהתעוררה בו, אבל גם הרבה יותר מעורר הזדהות. לעומת הסירנה, שהיא מנת פסטה אלפרדו, כזאת שמנחמת אבל גם סוגרת אותך לחלוטין, אנשים הוא שוט של ערק ששורף אותך מבפנים ופותח מקום לעוד. 

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

just like haven

אחרי קריאה של מאמרים אקדמיים רבים מספור, אני מרגישה מוכנה להשיב על השאלון של "סטודיו למשחק". על סלבריטאות כבר ויתרתי מזמן (לאכזבתה של סבתא שלי), אבל דווקא בזכות המסלול שכן בחרתי מצאתי את המילה האהובה עליי באנגלית (ואפילו שתיים). 

הראשונה, שבטח דליתי מתוך מאמרים על פסיכותרפיה, היא haven. חוף מבטחים, מקלט, ונכתבת כמעט כמו גן עדן. מאוד פסיכולוגיסטי מצדי. 


השניה, שבטח מצאתי במאמרים על תודעה, היא holon. מורפיקס אומר עליה: "הוֹלוֹן, ישות שנחשבת בעת ובעונה אחת הן למכלול והן לחלק ממשהו אחר (פילוסופיה)". בעיני זו המילה הכי יפה, פיוטית ומתעתעת שאפשר למצוא בפרברי גוש דן.

Escher הוא מלך ההולונים. או הפרקטלים. ואולי זה אותו הדבר.
אני מתה על העובדה שאותה מילה שמסמנת עיר כל כך אפורה ושגרתית (סליחה מוטי ששון) היא בעלת משמעות מקורית כל כך מקסימה. מרגישה שמצאתי יופי במקום לא צפוי. זה מזכיר לי את הפוסט הנהדר הזה של נעה מכבי, שצילמה תחנות דלק בצורה מלאת קסם. מעניין אם אחת מהן היא בחולון. 

יום שישי, 3 בפברואר 2017

שיר לסוף השבוע

אני מאוד אוהבת אמונות טפלות. אני חושבת שכתבתי על זה פה כבר פעם. למרות תחום העיסוק הנוכחי שלי, שהוא די אמפירי ומיושב בדעתו, אני מרגישה שהכבוד שאני חולקת לאמונות טפלות רק מתעצם. 

אולי זה עניין טרנדי. 50% מהחברים התל אביביים שלי הם בענייני הורוסקופים עכשיו, בקטע שהוא רק חצי מודע לעצמו. אבל יכול להיות שדווקא העיסוק במחקר מחזק אצלי את הכבוד לאמונות טפלות, כי אני רואה דברים כפחות ופחות כמובנים מאליהם. 

מתוך עמ' הפייסבוק המתאמץ יתר על המידה: https://www.facebook.com/HOROSCOPIM/

אחד המרצים שלי הציג לנו פעם מאמר שלפי הממצאים שלו, אנשים מסוגלים לנבא את העתיד. הוא הציג לנו את זה כדי לקרוא תגר על שיטות המחקר שהשתמשו בהן באותו מאמר, אבל אני רק חשבתי לעצמי - וואו. המדע התהפך על ראשו כל כך הרבה פעמים. אולי זה נכון. זה נראה לי משהו שאנחנו לא מסוגלים כרגע להבין, אבל אולי בעתיד נבין. כמו פיזיקת הקוונטים, כמו התיאוריה ההליוצנטרית, כמו ללבוש קטיפה. בינתיים צריך להשהות את הספק. 

לקח לי המון זמן להבין קטיפה, אבל בסוף הצלחתי.
מתוך: http://www.vogue.com/fashion-shows/spring-2017-couture/christian-dior

כל האמונות התפלות שלי מבוססות על דברים שקרו לי והחלטתי להכליל אותם לכדי חוק. ללכת עם תחתונים שחורים בשביל יום ממוזל, לנעול נעלי בפאלו כדי להצליח בבחינה, לנסוע עם אבא שלי למיונים כדי לעבור עוד שלב ועוד אחד. 

החוק החדש והטרי בארסנל שלי הוא שחייב להיות שיר נושא לסופ"ש כדי שהוא יוכתר כסופ"ש מוצלח. לפני שבועיים (וגם לפני שבוע. האמת שהשיר הזה ליווה אותי הרבה לאחרונה) זה היה זה:


והשבוע זה השיר הנבחר. נתקלתי בו במקרה כשחיפשתי אחרי שיר אחר מאותה התקופה. כבר מזמן לא שמעתי גלאם. היה כיף לשבור את רצף הניו וייב שאופף אותי לאחרונה עם משהו שהוא קצת יותר קליל ופלרטטני. 


כמובן ששמעתי אותו כבר ארבע פעמים היום וכמובן שאני תוהה (כרגיל) מה השכנים שלי חושבים עליי. 

יום רביעי, 18 בינואר 2017

greedery

לפני כמה סופ"שים (אני חושבת שאני מודדת את המציאות ביחידות זמן של סופ"שים) קראתי שצבע הפנטון החדש של השנה הוא greenery. ירוק בהיר שאמור לשדר חיוניות וחזרה אל הטבע.

אני ממש אוהבת את ההודעות של פנטון. ההכרזה על "הצבע של השנה" היא שרירותית באופן מקסים והופכת את המציאות לברורה יותר. גבולות מוגדרים זה תמיד כיף (ככה חושבים גם המטופלים שלי, על אף שהם לא מודים בכך). 

בכלל, נראה ש"חוקי פנטון" תמיד מצליחים לקלוע להלך הרוח שלי (או שישנם מסרים תת-סיפיים שמחדירים אליי את הלך הרוח הפנטוני עוד לפני שהוא מוכרז רשמית) - לפני כמה שנים באמת חשבתי שבורדו הוא הדבר הכי לוהט שקיים (בפנטונית קראו לזה אוקסבלאד או מרסלה). בשנה שעברה הופתעתי מהרמות שבהן התחברתי לוורוד ולתכלכל (רוזקוורץ וסריניטי), שהוכרזו כצבעי 2016. 


אבל גרינרי אני לא אוהבת. מה שאמור להיות רענן וחיוני, נראה לי בעיקר סליימי ונזלתי. השם שלו מזכיר לי greed. הצבע מזכיר לי דולרים ואת פפה הצפרדע, הכוכב של כל הממים הרעים בעולם

  


בכלל, כל הבחירה בירקרק נראית לי כמו ניסיון מגושם מאוד לבצע greenwashing של המציאות. כמו תאגיד עבש עם מנהלת שיווק מעודכנת, שמנסה לעשות מתיחת פנים ומוסיפה עלה ליד הלוגו. בתוך הסחי היומיומי שלנו, אין אירוני מהשכנוע הפנימי והעצמי העמוק שאנחנו עכשיו בקטע של חזרה אל הטבע. 

ולאיזה טבע בכלל? הדימוי שיש לנו בראש הוא רק סימולקרה של טבע שאנחנו ממחזרים ומעצימים באינספור השתקפויות אינסטגרם של צילומי שייקים ירוקים על רקע ערסלי קש. לא שאני נקיה מזה, עם שיעורי היוגה, הקרמים הטבעיים והשייקים תוצרת בית. לפחות אני לא טוענת שאני אוהבת ירוק. 


you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...